מי לא אוהב פינגווינים? זוהי סדרה מרתקת של עופות שנפוצים רק בחצי כדור הארץ הדרומי, ועברו התאמות יוצאות דופן לחיים במים – הכנפיים שלהם הפכו למעין סנפירים, בהם הם משתמשים כדי לשחות ולצוד דגים. על הדרך, הם גם פיתחו מבנה גוף גמלוני וחמוד במיוחד.
ניתן למצוא פינגווינים במגוון גדלים – החל מהפינגווין הזוטר (Eudyptula minor) שגובהו רק כ-30 ס"מ, וכלה בפינגווין הקיסרי (Aptenodytes forsteri), שמיתמר לגובה של כ-1.15 מטרים. אך בעבר, היו פינגווינים גדולים אף יותר.
אתמול פורסם בכתב העת המדעי Nature Communications מאמר המתאר מאובן של פינגווין עצום מניו זילנד. המאובן מורכב מחלקי עצמות שונות, ותוארך לגיל של בין 55.5 ל-59.5 מליון שנים, מה שמציב אותו כאחד הפינגווינים העתיקים ביותר שידועים למדע. המין זכה לשם המדעי Kumimanu biceae. שם הסוג Kumimanu הוא הלחם של המילה המאורית kumi, שמתארת מפלצת מיתולוגית, והמילה המאורית לציפור, manu. שם המין biceae, עם זאת, הוא על שם Beatrice ("Bice") A. Tennyson, אימו של אחד החוקרים המעורבים במחקר. אם אי פעם חיפשתם מתנה טובה לאמא, לקרוא למין של פינגווין על שמה זה רעיון לא רע.
החוקרים לקחו את מידותיהן של העצמות שנמצאו, ועל-ידי השוואה למיני פינגווינים אחרים, הצליחו לשערך את גודלו של קומימאנו. לפי הערכותיהם של החוקרים, הוא התנשא לגובה של 1.77 מ', והגיע למשקל גוף של מעל ל-100 ק"ג, וגימד את הפינגווין הקיסרי. למעשה, זהו בין הפינגווינים הגדולים ביותר שאי פעם נמצאו, ואולי גדול ממנו רק מין מאוחר יותר מאנטרקטיקה, שגובהו הוערך כ-2 מ' (אם כי ההערכה מבוססת על עצמות מועטות בהרבה).
מסקרן במיוחד שקומימאנו לא מאוד קרוב אבולוציונית למיני פינגווינים ענקיים אחרים, מה שמצביע על כך שתופעת הענקות התפתחה מספר פעמים באופן בלתי-תלוי במהלך ההיסטוריה האבולוציונית של הפינגווינים. מדוע הם היו כה גדולים, ומדוע הענקים נעלמו עוד לא לגמרי ברור, אך הופעתם ייתכן והייתה קשורה למילוי נישות אקולוגיות של זוחלים ימיים גדולים שהתפנו עם היכחדותם של הדינוזאורים, והיעלמותם מרקורד המאובנים נמצאת בסמיכות חשודה להופעתם של יונקים ימיים גדולים (כמו כלבי ים ואריות ים). כך שאולי הזוחלים הימיים הגדולים הוחלפו בעופות ימיים גדולים, שהוחלפו בתורם ביונקים ימיים גדולים – איזה מהאופציות היא העדיפה, נשאיר לכם להחליט לבד.
קישור למאמר המקורי.