בשנת 2012 יצא לאור רב מכר בשם "Gay Men Don't Get Fat". בספר זה שטח מחברו, סימון דונן, את משנתו לגבי המזונות והרגלי התזונה של הומוסקסואלים, אותם הוא מגדיר כטובים יותר, קלילים יותר ותורמים להרזיה. בעוד שאין שמץ של אמת בדברים אלו (שנאמרו בהומור - או כך ניתן לפחות לקוות), הם לא נולדו יש מאין [1]. בעבר, כבר דובר רבות על הקשר בין נטייה מינית (בעיקר הומוסקסואליות) לבין דימוי גוף, הרגלי תזונה ושמירה על המשקל. ב-2016 יצא סרט דוקומנטרי בשם "No Fats, No Femmes", המבקר את ההתייחסות לגברים בעודף משקל והשמנה בקרב הומוסקסואלים [2]. באתרי אינטרנט רבים של הקהילה הגאה קיים שיח ער לגבי היחס לאנשים בעודף משקל והשמנה. לאחרונה, התייחס סרט הדוקו הישראלי "שמנופוביה" לנושא [3].
כדי לבחון האם יש קשר בין דימוי גוף שלילי לבין נטייה מינית, יש להבין קודם כל מהו דימוי גוף. דימוי גוף הוא האופן הסובייקטיבי בו אדם תופס את עצמו. הוא מורכב ממחשבות, אמונות, רגשות והתנהגויות המתייחסות למאפיינים החיצוניים של הגוף. דימוי גוף נע לאורך ספקטרום - מחיובי לשלילי,  ויש לו השפעה על איכות חיים, הערכה עצמית, בריאות פיזית ומנטלית [4]. רבים מהמחקרים שבחנו את גורמי הסיכון לדימוי גוף נמוך הם קורלטיביים - כלומר, מצאו מתאם בין מרכיבים פסיכולוגיים אישיים, דינמיקה משפחתית והורית, סטטוס סוציואקונומי, תקשורת ומשקל גוף לדימוי גוף נמוך [5].
מחקרים העוסקים בקשר בין נטייה מינית לבין דימוי גוף אינם עקביים. בעוד חלק מהמחקרים מצביעים על העדר קשר בין השניים, חלק מהמחקרים מציגים מסקנה הפוכה. במחקרים אלו, נמצא כי גברים הומוסקסואלים ונשים סטרייטיות מתאפיינים ומתאפיינות בדרגות גבוהות יותר של דאגה ועיסוק בדימוי גוף, הערכה לקויה של משקל הגוף וסיכון גבוה יותר לסבול מהפרעות אכילה בהשוואה לגברים הטרוסקסואלים ונשים לסביות [4].
בסקירה מטה-אנליטית שכללה 27 מחקרים נמצא שגברים הומוסקסואלים מתאפיינים יותר בדימוי גוף נמוך בהשוואה לגברים הטרוסקסואלים. לא נמצאו הבדלים מובהקים בין נשים סטרייטיות לבין נשים לסביות. מדוע בהשוואה על פי נטייה מינית יש הבדלים ניכרים יותר בין גברים לעומת בין נשים? החוקרים מייחסים את ההבדלים לתרבות המקדשת מודעות לגוף בקרב גברים הומוסקסואלים, והלחץ החברתי שקיים על נשים שהפך את הפרעות דימוי הגוף לנורמה בקרב נשים באשר הן ללא תלות בנטייתן המינית [4].
מספר מחקרים מצביעים על כך שהגישה בתרבות ההומוסקסואלית, המדגישה הופעה חיצונית, עלולה להגדיל את הפער הנתפס בין מראה הגוף המצוי לרצוי ולהוביל לדימוי גוף שלילי. העיתונאי מיכאלנג'לו סיגנוריל, שפרסם ספר העוסק בקהילה ההומוסקסואלית, אף הגדיל עשות והגדיר את התרבות הזו כ"פשיסטית גופנית" ומעודדת אמונה שערך עצמי מצריך התאמה לתפיסה אסתטית מסוימת (מראה גוף שרירי וחטוב) [6].
השאלה שנשארת פתוחה היא מדוע הקהילה ההומוסקסואלית פיתחה ערך כה גבוה למבנה, צורה ומשקל הגוף? כיצד ניתן לחזות מי חשוף יותר לסבול מדימוי גוף נמוך לאור הדימויים האידיאליסטיים שמקודמים בתרבות זו, באיזה שלב חיים תפיסה זו מתחילה להתעצב וכיצד ניתן לקדם דימוי גוף חיובי בקרב הומוסקסואלים.
מחקרים רבים מצביעים קשר בין נטייה מינית הומוסקסואלית לבין דימוי גוף נמוך יותר ומתן משקל רב להופעה החיצונית. יתכן שהסיבה לכך היא הלחץ התרבותי בתוך הקהילה ההומוסקסואלית לעמוד באידיאל יופי ורזון ספציפי, אך הסיבה להתפתחות אידיאל היופי הזה אינה ידועה. נסיים במסר אחרון; כולנו ראויים לזכויות שוות, ליחס שווה ולהרגיש טוב עם עצמנו ללא תלות בדת, גזע, מין, נטייה מינית ומשקל. כמו שאמרה אלן דג'נרס, "עבורי, יופי הוא להרגיש בנוח בעורך. זה לדעת ולקבל את מי שאת/ה".
חג גאווה שמח!