תסמונת ההזנה מחדש מוכרת לציבור הישראלי בעיקר בהקשר של שורדי הגטאות והמחנות מתקופת מלחמת העולם השנייה. בנסיבות נוראות, המושג חזר לכותרות בהקשר לשובם של החטופים, שכעת צריכים להתמודד גם עם הסכנות הכרוכות בצריכת מזון לאחר הרעבה ממושכת

תסמונת ההזנה מחדש (refeeding syndrome) תוארה לראשונה במאה הקודמת באסירים ובשבויי מלחמה אשר שוחררו לאחר מלחמת העולם השנייה. בתצפיות תוארו שבויי מלחמה שסבלו מהרעבה קיצונית ומתת־תזונה, ושסביב הימים הראשונים לאחר שחרורם פיתחו סיבוכים בלב ובמערכת העצבים כמו הפרעות קצב לב, דום לב, פרכוסים ותרדמת. באותה תקופה הסיבה לסיבוכים של האסירים המשוחררים לא הייתה ברורה, ורק לאחר שנים הבינו כי הם נבעו מאכילה מחדש ללא הגבלה לאחר תקופת הרעבה ממושכת, ופיתחו עקב כך את תסמונת ההזנה מחדש [1, 2].

במצב הרגיל, פחמימות מהמזון הן מקור האנרגיה העיקרי בגופנו. בשלבים הראשונים של ההרעבה, ביום–יומיים הראשונים, מתרחשים מספר שינויים משמעותיים, כפי שקורה למשל בצום יזום כמו צום יום הכיפורים. במצב תקין, הכבד והשרירים מכילים מאגר זמין של אנרגיה בצורת גליקוגן – פחמימה מסוג רב־סוכר. בתחילת ההרעבה או הצום, הכבד והשרירים מפרקים את הגליקוגן לחד־סוכר גלוקוז, שהוא הפחמימה הזמינה והנפוצה ביותר בתהליכי הפקת האנרגיה בגוף.

בתקופת הזמן הזו הגוף מפחית את ייצור האינסולין – הורמון שמעודד בניית רקמות וחיוני בוויסות רמות הגלוקוז בגוף, ומעלה את רמות הגלוקגון – הורמון המעלה את רמות הגלוקוז בדם על ידי פירוק מאגרי הגליקוגן, ומעודד פירוק רקמות שומן.

לאחר כשלושה ימים, שבהם הגוף מנצל את מאגרי הגליקוגן עד תום, נדרש מקור אנרגיה אחר כדי לספק את הצורך של הגוף באנרגיה, ובמיוחד של איברים או רקמות כמו המוח, הכליות ותאי הדם האדומים, הזקוקים להרבה מאוד גלוקוז. לכן בשלב הזה הגוף מפרק רקמות שומן וחלבוני שריר, בתהליך הקרוי גלוקונאוגנזה, ומשתמש בהם כמקור אנרגיה. עקב הפירוק יורדות מסת השומן ומסת השריר בגוף, ובמקביל מידלדלים רכיבי תזונה חיוניים נוספים כמו המלחים זרחן, אשלגן ומגנזיום.

בתום ההרעבה, כאשר האדם מתחיל לקבל מזון, הגוף חוזר להפריש אינסולין, שמעודד הכנסה מהירה של סוכרים לתאים יחד עם זרחן, אשלגן ומגנזיום. כניסתם המהירה של המלחים לתוך התאים גוררת ירידה חדה ברמתם בדם, תהליך שיש לו  פוטנציאל מסוכן ולעיתים קטלני.

רמות נמוכות של מלחי הזרחן, האשלגן והמגנזיום בדם, יחד עם ירידה ברמות ויטמינים חיוניים, אחראיות לתופעות מסכנות החיים בתסמונת ההזנה מחדש, כמו הקאות, בלבול, הפרעות קצב לב, כשל נשימה, פרכוסים ולבסוף מוות.

כדי למנוע את התסמונת יש לחדש את ההזנה במתן של כמויות קטנות ומדודות קודם כול, והגדלתן בהדרגה. כך האינסולין מופרש במתינות ונמנעת הירידה החדה בריכוז המלחים, עד שלאט לאט הגוף מסתגל למצב החדש שבו אין הגבלת מזון. משרד הבריאות פרסם כי בשלב הראשון לשובם של החטופים הם יקבלו תזונה מדורגת כגון קרקר, רסק תפוחים, מים ותה [3]. בהמשך, לא בבת אחת, מתאימים באיטיות ובזהירות לכל שב את סוג המזון וכמותו באופן אישי, לפי בדיקות מקיפות והערכות הצוות הרפואי המטפל. 

מדובר באתגר אחד קטן מיני רבים מתוך רשימה ארוכה של קשיים והתמודדויות המצפים לשבים עם חזרתם ובדרכם לשיקום גופני ונפשי. תמונות החטופים המשוחררים מראות בבירור וממחישות ללא צל של ספק את התנאים הנוראים שבהם החטופים מוחזקים בשבי. אלה תנאים המהווים סכנת מוות ברורה ומדגישים את חשיבות השחרור לבריאותם.

עריכה: גליה הלוי שדה

מקורות

1.  הזנה מחדש – סקירת ספרות
2. כתבה קודמת של מדע גדול בקטנה על תסמונת ההזנה מחדש
3. פוסט של משרד הבריאות לגבי תזונתם של השבים