במרחק של כ-600 קילומטרים מזרחית מהאי הדרומי של ניו זילנד, נמצא הארכיפלג של איי קתאם (Chatham) הכולל חמישה איים:

קתאם, פיט, רנגטירה, מנגרה ו"מנגרה הקטן".

אחת הציפורים המקומיות שניתן היה למצוא אך ורק בחמשת האיים הללו היא שחור החזה (Petroica traversi) - ציפור קטנה ו - באופן מפתיע - שחורה, שניזונה מחרקים [1].

כשהגיעו מתיישבים לקבוצת האיים לפני כ-500 שנים, הם החלו לכרות יערות ולגרום לצמצום מרחב המחיה של שחור החזה. מינים פולשים שהגיעו עם האדם, כמו חתולים, חולדות ועכברים, החמירו את המצב. ההשלכות לא אחרו לבוא - שחור החזה נעלם לחלוטין מהאי קתאם ומשאר האיים הסובבים אותו.
ביקור של צוות שימור חיות הבר הניו זילנדי על האי ב-1972, העריך שנותרו לפחות 26 ציפורי שחור חזה על האי מנגרה הקטן. ב-1973, כעבור שנה אחת בלבד, נותרו רק 19 ציפורים על האי [2].

אנשי הצוות סרקו את האזור והבחינו במספר רב של עצים מתים. מכיוון שנדרשות שנים רבות להתחדשות היער של האי "מנגרה הקטן", החליט הצוות לשימור חיות בר, על אף הסיכונים הכרוכים בדבר, להעביר את הציפורים ששרדו לאי מנגרה הסמוך. מבצע ההעברה נערך בין 1976 ל-1977 ובו הועברו שבע ציפורים. שלוש שנים מאוחר יותר, נותרו רק חמישה שחורי חזה בעולם כולו, ומתוכם – שתי נקבות בלבד! [2]
בעקבות המצב העגום, החל פרויקט שימור מאומץ תוך שימוש בשיטת "אומנה צולבת”: הביצים מהקינון הראשון נלקחו מקיניהן, מעשה שגרם לשחורי החזה להטיל "ביצי מילואים" ולהתחיל מחזור קינון חדש, וכך להכפיל את מספר הביצים שמוטלות במהלך עונת הרבייה. הביצים שנלקחו נמסרו ל"משפחה אומנת" של סבכיים אוסטרליים מקומיים (Gerygone albofrontata). הסבכיים אמנם קטנים יותר משחור החזה, אך נפוצים מאד על האי וניזונים גם הם מחרקים. הסבכיים דגרו על הביצים וגידלו את הגוזלים, בזמן ששחור החזה גידל את גוזלי המילואים. אולם הפתרון התגלה כבעייתי: הסבכיים לא הצליחו לספק מספיק מזון לגוזלי שחור החזה, והם החלו לגווע ברעב [3].

נבחרה משפחה אומנת חדשה - הטומטיט המקומי (Petroica macrocephala chathamensis). הטומטיט הוא קרוב משפחה רחוק של שחור החזה (שני המינים שייכים לאותו הסוג) וגם הוא ניזון מחרקים. אבל התעוררה בעיה חדשה: כל הטומטיטים הועברו מהאי מנגרה אל האי רנגטירה (מרחק של כ-15 קילומטרים בסירה), כדי שלא יתחרו עם שחור החזה על מזון. לכן לא נמצא ולו טומטיט אחד על האי. הצוות לשימור חיות הבר העביר את ביצי שחור החזה ממנגרה אל רנגטירה. הטומטיטים דגרו על הביצים וגידלו את הגוזלים [3]. התעלול הזה הצליח לגרום לשחור החזה לקנן שלוש פעמים בעונה.

התוכנית הוכיחה עצמה כמוצלחת: שחור חזה שאומץ על ידי טומטיטים קינן בהצלחה בשנת 1982. אולם כשלוש שנים מאוחר יותר, התגלתה בעיה חדשה. נקבת שחור חזה שגדלה גם היא בחסות משפחת טומטיט, לא הסתדרה עם בני מינה והעדיפה בבגרותה בן זוג טומטיט על פני שחור חזה!
כשבחן הצוות את המצב לעומק, הבחינו ששלוש ציפורים צעירות שגודלו על ידי שחור החזה קיננו בהצלחה. לעומתם, ששת שחורי החזה שגדלו בקני טומטיט, לא הזדווגו. ההבדל בינם לבין שחור החזה המאומץ שקינן בהצלחה היה המיקום הגיאוגרפי: הוא חי על האי מנגרה שהיה ריק מטומטיטים. מיד הועברו כל הגוזלים הסוררים בחזרה לאי מנגרה. מאז, השתדל הצוות להמעיט להשתמש בהם כמשפחה אומנת, וגוזלים גודלו בעיקר על ידי שחור החזה [2].
עד 1990 נוהלה אוכלוסיית שחורי החזה באינטנסיביות: ביצים בקנים הוחלפו לביצי פלסטיק, מספר הביצים בכל קן הוגדל או הוקטן, גוזלים הועברו בין הקנים, הורכבו קופסאות על הקנים כדי להגן עליהם מפגעי מזג האוויר, הקנים רוססו בקוטל חרקים כדי להמעיט את מספר הטפילים והציפורים אומנו לקבל מזון על ידי בני אדם כדי שהגוזלים יקבלו אספקה סדירה של מזון. שחור החזה התמודד בסבלנות עם כל השינויים וההתערבויות, האוכלוסייה המשיכה לגדול והגיעה ל-50 ציפורים. בעקבות הצלחת הפרויקט, בתחילת שנות ה-90 ירדה בהדרגה רמת ההתערבות, עד שהופסקה כמעט לחלוטין לקראת שנת 2000 [2].

סיפור שימור שחור החזה הוא יוצא דופן ומעורר השראה, בעיקר בשתי נקודות עיקריות:

כל אוכלוסיית הציפורים שחיה כיום הגיעה מזוג אחד - אולד בלו (Old Blue), אחת הנקבות מתוך חמש הציפורים ששרדו, הייתה הנקבה היחידה שהצליחה לקנן בהצלחה. בשלוש השנים הראשונות של הפרויקט, היא ובן זוגה (אולד יילו; Old Yellow) היו היחידים שקיננו.
מחקרים רבים מראים שאוכלוסיות עם אחוז גבוה של רביית שארים (הזדווגות של פרטים החולקים מטען גנטי דומה כתוצאה מקרבה משפחתית) נוטות לחלות ולהתמודד עם בעיות פוריות. אך נראה שזה לא פגע ביכולת ההתרבות של שחור החזה. כ-90 אחוז מהביצים שהוטלו היו פוריות וכשני שליש מהן בקעו. לגוזלים היה סיכוי של כ-75% לשרוד את שנתם הראשונה, ומרבית הציפורים הבוגרות שרדו [4]. על אף המחסור במגוון גנטי, הצליחה אוכלוסיית הציפורים להשתקם.

כיום יש כ-230 ציפורים על האיים רנגיטרה ומנגרה ‏‏[5]. שני האיים מוגנים כשמורות טבע.
ניתן להתרשם מהציפורים ומהאיים בסרטון "פגוש את המקומיים", בו מתראיין דון מרטון ז"ל, האיש שהוביל את פרוייקט שימור שחור החזה.

מקורות וקישורים לקריאה נוספת:

[1] תוכנית השימור של שחור החזה 2001-2011 (המחלקה לשמירת טבע בניו זילנד)
[2]  The black robin: saving the world’s most endangered bird.
[3] Cross-fostering of the Chatham Island black robin
[4] Is the black robin in genetic peril?
[5] דף שחור החזה ברשימה האדומה של ה-IUCN

קריאה נוספת:

1. המחלקה לשמירת טבע בניו זילנד: שחור החזה
2. האנציקלופדיה הדיגיטלית לציפורים ניו זילנדיות: שחור החזה

תמונה: David Boyle