פעוטה בת שמונה חודשים אושפזה בבית החולים איכילוב כשהיא סובלת מדלקת ריאות, ואובחן שהיא נדבקה במחלת הלגיונרים. היא שאפה את גורמי המחלה, חיידקי Legionella pneumophila, עם אדים ממכשיר שהופעל בחדרה כדי להקל על נשימתה.

ביולי 1976 החלו להצטבר דיווחים מבתי חולים שונים בארצות הברית על דלקת ריאות חריפה, שסימניה העיקריים הם צמרמורת, טמפרטורת גוף גבוהה, כאבים באזור החזה ובלבול חמור. בסך הכול חלו 182 בני אדם בתוך חודש אחד, ו-29 מהם מתו. החקירה האפידמיולוגית העלתה שכל החולים השתתפו בכינוס של משוחררי הצבא האמריקאי (לגיונרים) במלון בלוויו-סטרפורד (Bellevue-Stratford) בפילדלפיה, או התארחו במלון בזמן הכנס. סימני המחלה הופיעו אצל החולים כשבוע אחרי שהסתיים הכינוס. בעקבות האירוע נסגר המלון לכמה חודשים. המחלה הלא מזוהה כונתה מחלת הלגיונרים (Legionnaires' disease), וזהו שמה גם כיום.

שישה חודשים לאחר מכן, בינואר 1977 (לפני 48 שנה), הצליחו חוקרי המרכז לבקרת מחלות מאטלנטה בראשותו של ג'וזף מקדייד (MacDade) לבודד מהריאות של ארבעה מקורבנות המחלה את החיידקים, לגדל אותם במעבדה, ולהוכיח שהם הגורם למחלה. החיידקים כונו Legionella pneumophila – על שם המחלה ועל פי הסימן העיקרי שלה, דלקת ריאות. החיידקים נמצאו גם במים של מגדל הקירור של המלון, והתברר שהם הופצו ברחבי המלון באמצעות מערכת מיזוג האוויר. אז נזכרו שב-1974 נערך באותו מלון כנס רב משתתפים (יותר מ-1000), עשרים מהם חלו במחלה שלא זוהתה, ושניים מהם מתו.

תמונת מיקרוסקופ אלקטרונים סורק של Legionella pneumophila. מקור: CDC/Janice Haney Carr

כאשר החוקרים חזרו ובדקו דגימות של חולים מהעבר שנשמרו במקפיאים, הם גילו בדיעבד התפרצויות נוספות של המחלה, המוקדמת בהן התרחשה ב-1943. ההתפרצות הגדולה ביותר של מחלת הלגיונרים התרחשה בפברואר 1999, בתערוכת פרחים בבובנקרספל (Bovenkarspel) שבהולנד, שבה ביקרו כ-77 אלף איש. מאות אושפזו בבתי חולים שונים, 32 לא שרדו, ו-206 היו במצב קשה. החיידקים אותרו בשתי מזרקות של מים חמים ובמתז של מים קרים. הכלרה של המים בהתאם לתקנות הייתה מונעת את ההתפרצות.

ובחזרה לימינו: בינואר 2025 אושפזה תינוקת בת שמונה חודשים במצב קשה בבית החולים איכילוב, לאחר שלקתה במחלת הלגיונרים[1]. היא שאפה את חיידקים הגורמים למחלה ממכשיר אדים ביתי, שהופעל בחדרה כדי להקל על נשימתה. החיידקים התרבו במי המכשיר, וטיפות רסס מזוהמות בהם חדרו לריאותיה של הפעוטה. אנו מאחלים לה בריאות.

יש לציין שמשרד הבריאות ממליץ להימנע משימוש במכשירי אדים ביתיים. זאת מכיוון שתועלתם הרפואית להקלה של תסמיני מחלות חורף מועטה, וכפי שנוכחנו – יש בהם סיכון למחלה. זוהי גם עמדתו של האיגוד הישראלי לרפואת משפחה, שהתפרסמה בנייר עמדה ב-2012 בעקבות חמישה מקרים דומים [2].

מאז גילויים, חיידקי הלגיונלה נחקרו וזוהתה סביבתם הטבעית. הם נפוצים בריכוזים נמוכים בכל מקום רטוב או לח: אגמים, בריכות, נהרות ונחלים – אך לא במים מלוחים. הם נמצאו במעיינות חמים בילוסטון (ב-63 מעלות), באגמים קרים באלפים (ב-10 מעלות) וגם במים שעל גבול הקיפאון. ב-1979, לאחר התפרצות הר הגעש סנט הלנה בארצות הברית, נמצאו חיידקי לגיונלה גם במאגרי המים שנקוו בעקבות ההתפרצות. החיידקים נמצאים גם באדמות לחות מסוגים שונים, וכן במתקנים לחים ורטובים רבים מעשה ידי אדם: מגדלי קירור, תאי קירור, ברזים, ממטרות, מכונות לייצור קרח וגלידה, מזרקות, מכשור של רופאי שיניים, בריכות זרמים (ג'קוזי) ומתקני שתייה – כל אלו ואחרים מהווים בית גידול מתאים לחיידקים, והם משגשגים בהם.

החיידקים במים יכולים להימצא לבדם, בתוך תאים של אמבות (שם הם מתרבים), או על מרבדים של חיידקים כחוליים. הם מתרבים אך ורק בתוך תאים, ולכן הם נחשבים טפילים תוך-תאיים. בבני אדם הם מתרבים בתוך המַקרוֹפָגים – תאים בולעניים של מערכת החיסון.

תמונת מיקרוסקופ אלקטרונים סורק של Legionella pneumophila שנצמד לרגל מדומה של האמבה Hartmannella vermiformis. לאחר ההיצמדות יחדור החיידק לאמבה ויתרבה בתוכה. מקור: CDC/ Dr. Barry S. Fields

מחלת הלגיונרים [3, 4] היא מחלה שניונית, כלומר מחלה שאנשים צעירים ובריאים אינם חולים בה. עלולים לחלות עוללים, קשישים ובעלי רקע של בריאות לא תקינה, כגון אנשים שמערכת החיסון שלהם חלשה, מטופלים בטיפולים כימותרפיים וחולים במחלות ריאה כרוניות. יש לציין שעישון מתמשך וצריכה מרובה של אלכוהול פוגעים בתפקודה של מערכת החיסון.
אנשים שאינם בקבוצות הסיכון יכולים להידבק בחיידקי הלגיונלה (L. pneumophila ומינים נוספים), אך הם יחלו בקדחת פונטיאק (הקרויה על שם העיר במישיגן שבה התגלתה ב-1968), מחלה קלה יותר, דמוית צננת, שאינה מסכנת חיים וחולפת מעצמה לאחר כמה ימים.

מחלת הלגיונרים היא אחת המחלות הנרכשות בבתי חולים, והיא נפוצה בקרב מושתלי איברים ומטופלי דיאליזה. לרוב החולים נדבקים בחיידקים משאיפה של רסיסי נוזל ממזגנים או ממקורות מים אחרים, ונראה שגם משאיפת גרגרי אבק המכילים אותם. לאחר תקופת דגירה שנמשכת בין יומיים לכעשרה ימים, מתפתחת דלקת ריאות חריפה.

אפשר לטפל במחלה בעזרת אנטיביוטיקה, אך חלק מהחולים אינם שורדים. ככל שהטיפול ניתן מוקדם יותר, סיכויי החולים לשרוד גבוהים יותר [5]. חלק מהמחלימים סובלים מסיבוכים ממושכים. החולים אינם מסכנים את סביבתם, ואין דיווחים על הדבקה ישירה מחולה לחולה. נכון להיום אין תרכיבי חיסון נגד L. pneumophila, גם לא בשלבי פיתוח.

כאמור, חיידקי הלגיונלה נפוצים מאוד בסביבה, והמקורות העיקריים להדבקה הם מערכות מים שהזדהמו בהם. ריכוזים גדולים של חולים מתגלים בדרך כלל לאחר שהייה במקום ציבורי שהיה בו זיהום כזה, כגון בתי חולים, בתי מלון וספינות תיירים. פה ושם נתקלים גם בהדבקה שמקורה במכשיר אדים.

הדרך היעילה ביותר להימנע מהדבקה בחיידקי L. pneumophila היא לחטא ולטהר את מקורות המים והמתקנים ולתחזק אותם כראוי. מומלץ גם להימנע משימוש במכשירי אדים בחדרי ילדים ותינוקות.

עריכה: סמדר רבן

מקורות והרחבות

[1] בת 8 חודשים במצב קשה לאחר שנדבקה בחיידק מסוכן -  מיטל יסעור בית-אור בישראל היום, 11.1.25

[2] נייר העמדה של האיגוד הישראלי לרפואת משפחה

[3] על מחלת הלגיונרים באתר ה-CDC 

[4] על מחלת הלגיונרים באתר משרד הבריאות

[5] סקירה על אבחון מחלת הלגיונרים והטיפול בה

[6] להרחבה על על Legionella pneumophila ומחלת הלגיונרים בבלוג של ד"ר דרור בר-ניר