למוח שלנו יש יכולת לזהות דפוסים ולהכליל מידע מהחוויות שלנו – כך אנו לומדים דברים חדשים. אבל לא תמיד ההכללה הזאת פועלת לטובתנו. מחקר חדש מספק הסבר מעמיק לאופן שבו סטרס משנה זיכרונות מדויקים לכאלו המכלילים באופן שגוי.

אופנוע מאיץ ברחוב או צפצוף עולה מהטלוויזיה, ומייד הלב מתחיל לפעום בחוזקה ואני נדרך: האם זו התרעה על ירי טילים וצריך לרדת למקלט, או אולי מדובר ברעש לא מזיק? בחסות המתח והחרדה שעוררה מלחמת "חרבות ברזל", רבים מאיתנו יכולים להזדהות עם הסיטואציה הזאת. לתופעה זו קוראים "הכללת יתר" (over-generalization), ובמסגרתה המוח מרחיב את המשמעות השלילית המיוחסת לגירוי מסוים (צופר של פיקוד העורף, למשל) לגירויים דומים, וכתוצאה מכך מגיב אליהם כאילו היו הגירוי השלילי המקורי [1].

באופן כללי, המוח האנושי מצטיין בזיהוי דפוסים ובקישור בין גירוי לתגובה מתאימה, ולשם כך הוא נדרש להכליל מידע ממקרים פרטיים. במצבים מסוימים זה אפילו קריטי להישרדות, למשל כשצריך להחליט אם רשרוש או תזוזה בזווית העין עלולים ללמד על הימצאותו של טורף שצריך לברוח ממנו. אך לעיתים הכללת יתר עלולה להזיק לנו. ואכן, זיכרונות שמכלילים יתר על המידה הם מאפיין בולט של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) והפרעות חרדה [2, 3]. חוסר היכולת להבחין בין גירויים בטוחים למסוכנים גורם לאנשים להיות במצב מתמיד של דריכות יתר, מצב שגובה מחיר נפשי ובריאותי רב.

מחקר חדש [4] שפורסם בכתב העת Cell בוחן ומסביר כיצד סטרס יכול להתערב במנגנוני הזיכרון של המוח ולשבש את היכולת שלנו להבחין בין ניואנסים. כדי לחקור את תופעת הכללת היתר, החוקרות בחרו בעכברים כחיית מודל ובחנו את האופן שבו הם לומדים לקשר בין צליל מסוים לגירוי מכאיב. במצב רגיל, לאחר אימון קצר עכברים קופאים במקום בכל פעם שהם שומעים את הצליל "המפחיד" שמקושר לתחושת הכאב, ומתעלמים מצלילים אחרים, "לא מפחידים". החוקרות הראו שעכברים שנחשפו לחוויה מלחיצה זמן קצר לפני האימון, קפאו בתגובה לרעשים נוספים על הצליל "המפחיד" שעליו אומנו, מה שמעיד על הכללת יתר.

החוקרים הצליחו לקבל אותן תוצאות כאשר הזריקו לעכברים את ההורמון קורטיקוסטרון לפני האימון, ללא חשיפה לסטרס. הורמון זה הוא המקבילה העכברית להורמון הקורטיזול בבני אדם, הידוע כהורמון הסטרס המרכזי שלנו. לעומת זאת, כאשר החוקרים חסמו באמצעות תרופה את פעילות ההורמון בעכברים שחוו סטרס לפני האימון, הכללת היתר נעלמה כלא הייתה. מניסויים אלה הסיקו החוקרים שהורמון הקורטיקוסטרון אחראי על תופעת הכללת היתר במוח. בדרך כלשהי קורטיקוסטרון משפיע על האופן שבו הזיכרון הבלתי נעים נשמר במוח העכברים.

בואו נעצור לרגע ונדבר על הדרך שבה זיכרונות נוצרים ומאוחסנים במוח [5]. האופן שבו המוח משמר זיכרונות הוא נושא שנחקר עדיין, אך אנו כבר יודעים שזיכרונות שונים נשמרים בפעולה מתואמת של קבוצות תאי עצב המפוזרות בכל המוח ונקראות אנגרמות [6] (Engrams). תאים אלו נוטים לפעול יחדיו בזמן שהזיכרון נוצר, וגם אחר כך – בזמן שהוא מאוחזר. התהליך שקובע אילו תאים יתקבצו לכל אנגרמה הוא אקראי במידה מסוימת – תאים שהיו פעילים מאוד בזמן יצירת הזיכרון יהפכו להיות חלק מהאנגרמה, ואילו תאים שלא היו פעילים יישארו מחוץ לה. בנוסף לתהליך האקראי, ישנם תאי עצב מעכבים שמשתיקים תאי עצב שהיו פעילים במידה מועטה בזמן יצירת הזיכרון, ומונעים מהם להשתלב באנגרמה.

החוקרות ביקשו לבחון כיצד בדיוק קורטיקוסטרון גורם להכללת יתר. לשם כך הן התמקדו באמיגדלה, אזור במוח שידוע בחשיבותו בעיבוד זיכרונות מלחיצים או מפחידים וביצירת תגובות מותנות למצבים המעוררים זיכרונות אלו. באמצעות מניפולציות גנטיות ושיטות דימות מתקדמות, החוקרות הצליחו להראות שבמצב רגיל רק מספר מצומצם של תאים באמיגדלה הצידית השתתפו ביצירת הזיכרון המקשר בין הצליל "המפחיד" לבין הגירוי הכואב. אותם תאים פעלו לאחר מכן רק למשמע הצליל ה"מפחיד", ולא הגיבו לצליל "לא מפחיד". לעומת זאת, בעכברים שחוו סטרס לפני האימון, מספר תאי עצב שהשתתפו ביצירת הזיכרון היה גדול יותר, ותאי עצב אלו פעלו בהמשך גם למשמע צליל "מפחיד" וגם בתגובה לצליל "לא מפחיד". בנוסף, החוקרות הראו שהקורטיקוסטרון גורם לשחרור מולקולות במוח שמכבות את תאי העצב המעכבים. הן הדגימו כי אם משבשים את פעולתן של מולקולות אלו, האנגרמה חוזרת לגודלה המקורי והעכברים מגיבים לצליל "המפחיד" בלבד. במילים אחרות, הסטרס שחוו העכברים התערב במנגנון הבקרה על גודל האנגרמה וגרם לה להיות גדולה יותר, כללית יותר ומדויקת פחות, ושינוי זה גרם לתגובה של הכללת יתר אצל העכברים.

החוקרים הדגישו שהמחקר, שהתמקד בזיכרונות מאיימים, מעורר שאלות מסקרנות: האם סטרס משפיע על זיכרונות מסוגים אחרים באותו אופן? האם הוא מטשטש את הגבולות גם בזיכרונות חיוביים או ניטרליים? ומה לגבי סטרס כרוני? אלו תעלומות שמחקרים עתידיים עשויים לפתור. כמו כן, האופן שבו הצליחו לנטרל את השפעת הסטרס, למשל על ידי הזרקת תרופה נוגדת קורטיזול, יכול לפתוח פתח לטיפול במצבים שבהם הכללת יתר מעיבה על חייהם של אנשים הסובלים מ-PTSD והפרעות חרדה. ככל שנלמד יותר על מנגנונים אלו, נבין טוב יותר את ההשפעה העמוקה של סטרס על הנפש, ואולי גם נוכל לפתח דרכים יעילות להקל על הסובלים.

עריכה: סמדר רבן

מקורות והרחבות

[1] כתבה על הכללת פחד

[2] כתבה על הפרעת דחק פוסט טראומטית

[3] מחקר המדגים הכללת יתר בבני אדם עם PTSD

[4] המחקר על הכללת יתר בעכברים

[5] כתבה על סוגי הזיכרון השונים

[6] מאמר סקירה על אנגרמות