אנו יודעים שהשמש חגה סביב צירה ומשלימה סיבוב מדי כ-27 ימים. למעשה, כל מי שברשותו ציוד מתאים לצפייה בשמש יכול לזהות תנועה זו: צפייה במהלך כמה ימים עוקבים תגלה שכתמי השמש נעים בכיוון אחד. בנוסף, מכיוון שהשמש אינה מוצקה היא אינה מסתובבת כמקשה אחת. בעוד קו המשווה משלים סיבוב מלא מדי 25 ימים, לקטבים נדרשים 35 ימים להשלמת סיבוב (ראו תמונה).
אז מה באמת קורה על השמש באזור הפונה הלאה מאיתנו? בדיוק מה שקורה בצד הפונה אלינו. לשמחתנו, כיום יש בידינו כלים המאפשרים לנו לצפות בשמש גם מעברה השני. בימים אלה גשושית חקר השמש של סוכנות החלל האירופית [1] שנשלחה להקיף את השמש נמצאת מול צידה המרוחק, ובמקרה היא תיעדה התפרצות שמש יוצאת דופן בעוצמתה.
באמצע החודש שעבר, סדרת התפרצויות שמש בצד הפונה לכדור הארץ גרמה לזוהר הצפוני (אורורה) להיות חזק מהרגיל ולהיראות אף בחלקים הדרומיים של אירופה וארצות הברית [2]. מקפת השמש צילמה את האזור הפעיל שגרם לאורורה, לאחר שזה הסתובב לו וכבר לא פנה לכיוון כדור הארץ. ב-20 במאי אזור זה התפרץ שוב, והפעם בצורה עוצמתית הרבה יותר. למעשה התפרצות זו היא אחת החזקות ביותר שהתחוללו בעשורים האחרונים.
תופעת האורורה נגרמת מכך שחלקיקים טעונים המגיעים מהשמש מייננים באטמוספרה. ככל שההתפרצות הסולארית חזקה יותר, כך יותר חלקיקים מגיעים לכדור הארץ והאורורה חזקה יותר. אם התפרצות בעוצמה כזו הייתה מופנית כלפי כדור הארץ, סביר מאוד שהיינו רואים את האורורה גם בישראל. לצד יופיה עוצר הנשימה של האורורה בשמי הלילה, היינו חווים הפרעות תקשורת ואולי אף פגיעה בתשתיות חיוניות נוספות. אחת הסיבות לכך היא שכאשר גלי רדיו עוברים דרך זרם החלקיקים המגיע מהשמש, הם מאבדים אנרגיה.
מקפת השמש אמורה לתת לנו בהמשך מבט שלא היה לנו כמותו בעבר – תמונות של קוטבי השמש במבט-על, תצפית שאינה אפשרית מכדור הארץ. מאחר שהקטבים הם מקור השדה המגנטי העצום של השמש, תיעוד מפורט שלהם יכול לשפוך אור על אופיה של פעילות השמש. מעקב אחר פעילות השמש גם מצידה המרוחק יעזור לנו לחזות התפרצויות ואזורים "אלימים" לפני שהם פונים כלפי כדור הארץ, מה שיאפשר להיערך להשפעות אפשריות על פני כדור הארץ ובעיקר בתחנות החלל, שם האסטרונאוטים אינם מוגנים על ידי השדה המגנטי של כדור הארץ ולכן חשופים יותר לקרינה.
פוסט מפורט על משימת מקפת השמש האירופית יפורסם בקרוב.
עריכה: סמדר רבן
מקורות והרחבות