יַמות הירח אינן מכילות מים, והן אינן ימות כמו אלו שאנו מכירים על כדור הארץ. מקור המונח הוא בטעות של אסטרונומים מן המאה ה-17. בשנת 1647 פרסם האסטרונום ההולנדי מיכאל ון לנגרן (van Langren) מפה של הירח, ובה קרא לאזורים הכהים Mare –  ימה בלטינית. אזורים אלה כהים יותר בשל הרכב הקרקע העשיר בברזל, ואכן לעין הבלתי מזוינת הם נראים כימות או אוקיינוסים.

ימת הלחות היא קטנה יחסית, אך יפה במיוחד לצפייה. קוטרה 425 קילומטרים, והיא נמצאת בחלקו הדרום-מערבי של הירח. שמה ניתן לה על ידי האסטרונום האיטלקי ג'ובני בטיסטה ריצ'ולי (Riccioli).

גילה המשוער של הימה כ-3.9 מיליארד שנים, והיא נוצרה מפגיעה של אסטרואיד ענק. עוצמת הפגיעה גרמה להתכת פני השטח ויצרה ים של לבה, שהתקשתה לאיטה והפכה לאזור בזלתי שטוח וחלק. עומקה המרבי של שכבת הבזלת מוערך ביותר משלושה קילומטרים!

פני הימה מעוטרים בכמה מכתשים קטנים יותר, שנוצרו מפגיעות מאוחרות יותר, וחלקה המזרחי מכוסה כפלי בזלת המזכירים גלי ים.

בגבולה הצפוני של הימה נמצא מכתש Gassendi, מכתש עתיק שקרקעיתו מלאה בבזלת שמקורה בלבה שגלשה אליו בזמן הווצרותה של ימת הלחות. ניתן לראות את שולי המכתש ואת הפסגות המרכזיות, עדות אילמת לאירועים קדומים. על קרקעית המכתש ניתן לראות מערכת תעלות מסועפת.

למכתש Gassendi צמוד שכן קטן יותר מצפון לו, Gassendi A, ויחד הם יוצרים צורה של טבעת יהלום.

את ימת הלחות ניתן לראות היטב כאשר הירח מלא כדי 85% עד 95%, קרוב לאמצע החודש העברי.

צילום: אילן שפירא

עריכה: סמדר רבן