שעלת היא מחלת ילדים קשה מאוד, אך ניתן למנוע אותה על ידי חיסון משולב – של האם בשליש האחרון של ההיריון, ושל התינוק החל מגיל חודשיים. אין שום סיבה שיילודים ותינוקות ימותו ממנה… חסנו והתחסנו.

לאחרונה פורסם כי תינוק כבן חודשיים נפטר משעלת. הוא נדבק במחלה כשבוע לפני שהתאפשר לחסן אותו. אימו של התינוק לא חוסנה בזמן ההיריון, ועל כן הוא לא היה מוגן מפני המחלה הקשה [1]. מספר המקרים של מחלת השעלת בישראל נמצא במגמת עליה: יש דיווחים על מאות מקרים, וכנראה יש מקרים נוספים רבים שאינם מדווחים [2].
השעלת היא מחלה מסוכנת, אשר מאופיינת בשיעולים קשים. היא פוגעת בעיקר בילדים, אך גם מבוגרים עלולים לחלות בה. המחלה נגרמת על ידי חיידקי Bordetella pertussis.

הרופא והאפידמיולוג הצרפתי גיום דה באיו (de Baillou) תיאר את המחלה לראשונה בשנת 1578. החיידקים הגורמים למחלה התגלו בשנת 1906 על ידי החוקרים הצרפתים ג'ול בורדה (Bordet — על שמו נקרא סוג החיידק) ואוקטב ז'נגו (Gengou). הם אף פיתחו מצע מיוחד, אשר מכיל תמצית תפוחי אדמה ודם ארנבת או אדם, המאפשר לגדל את החיידקים בתרבית (אי אפשר לגדל את החיידקים במצעים "שגרתיים"). המצע נקרא כיום על שמם. בשנת 1669 תומס סיידנהם (Sydenham) נתן למחלה את השם שעלת (whooping cough), על שום השיעול השורקני האופייני לחולים [3].

מחלת השעלת פוגעת בדרכי הנשימה, והיא קיימת אך ורק אצל בני אדם. תסמיני המחלה הראשונים דומים לאלה של התקררות או שפעת: אף דולף, ירידה של טמפרטורת הגוף, חוסר תיאבון והתעטשויות. בהמשך מופיעים השיעולים היבשים האופייניים למחלה. השיעולים תוקפים בתדירות גבוהה, שעולה עוד בלילה. לאחר מכן מופיעות גם הקאות, והשיעולים מתגברים והופכים להתקפי שיעול חריפים, שמספרם יכול להגיע לכ-40 ביממה. ההתקפים מקשים על האכילה ועל הנשימה, שאף נפסקת לפעמים למשך כמה שניות. שכיחותם של השיעולים פוחתת והם אף נעלמים לגמרי ככל שעולה גילם של הילדים החולים, אך הפסקת הנשימה נשארת.

ההחלמה מהמחלה ממושכת, ויכולה לארוך שלושה חודשים ואף יותר. התקפי השיעול נמשכים גם במהלך ההחלמה, ולכן בסין מכנים את המחלה "השיעול של מאה הימים". סיבוכי השעלת יכולים להתבטא, בין היתר, בדלקת ריאות, דלקת אוזניים, חוסר בחמצן ופגיעה מוחית. המחלה עלולה להיות קטלנית בתינוקות מתחת לגיל שנה (שיעור תמותה של 1%), לרוב כתוצאה מדלקת ריאות.

השעלת היא מחלה מידבקת מאוד. החיידקים הגורמים לה עוברים עם הטיפות המופרשות ממערכת הנשימה של החולים או במגע עם חפצים שרוססו בטיפות אלה. המנגנון שבאמצעותו גורמים החיידקים לשיעול האופייני אינו ידוע, כי מרבית המחקרים נעשים בחולדות, חיות מודל המאפשרות מחקר של המחלה, אך אין להן יכולת שיעול. המחלה מתבטאת אצל החולדות בדלקת של דרכי הנשימה העליונות המתפתחת לדלקת ריאות, ואפשר לחקור בעזרתן את דרכי ההדבקה וההפצה של החיידקים ואת יעילות החיסונים. עם העלייה בגיל הילדים החולים, השיעולים פוחתים ואף  נעלמים לגמרי, אך הפסקת הנשימה נשארת.

הטיפול שניתן לחולים שאובחנו כשהמחלה כבר בעיצומה הוא לרוב טיפול תומך, שמטרתו להפחית את עוצמת התסמינים. במקביל ניתן טיפול אנטיביוטי במשך שבועיים. טיפול זה אינו משפיע על מהלך המחלה, אך הוא קוטל את החיידקים ובכך עוצר את שרשרת ההדבקה. אם הטיפול האנטיביוטי היה ניתן בתחילת המחלה, הוא היה יכול לקצר משמעותית את משכה ולהפחית את חומרתה.

המחלה ממשיכה להתפתח  גם לאחר מיגור החיידקים עצמם, עקב נוכחות הרעלן שהחיידקים הפרישו. הרעלן הוא חלבון שפוגע בפעילות של תאי החולה על ידי נטרול חלבונים המעורבים בתגובות שרשרת תוך-תאיות. הרעלן גם משבש את התגובה החיסונית שאמורה לסלק אותו, כנראה על-ידי עיכוב תאים של מערכת החיסון. משום כך, דרוש לגוף זמן כדי לסלק אותו ולהשתקם מהמחלה.

הדרך הטובה ביותר להתמודדות עם המחלה היא חיסון. בשנת 1947 החלו בארצות הברית לחסן את כל הילדים. התרכיב הראשוני הכיל חיידקי שעלת שלמים מומתים (תרכיב תאי). לאחר מכן הוא שולב בתרכיב המשולש DPT, הכולל גם את התרכיבים כנגד רעלני הצפדת (tetanus) והקרמת (diphtheria), שנכלל בשגרת החיסונים לילדים. בהמשך הפך התרכיב המשולש לתרכיב מחומש, הכולל גם תרכיבים נגד Haemophilus influenzae, הגורם לדלקת קרום המוח, ונגד נגיף הפּוליו, הגורם לשיתוק ילדים. בשל תופעות לוואי של החיסון בתרכיב התאי, בשנת 1974 הוחלט ביפן ובמדינות נוספות להעלות את גיל תחילת החיסון נגד שעלת לשנתיים. מגפת שעלת חמורה שפרצה ביפן בעקבות דחיית החיסון הייתה זרז לפיתוח תרכיב המבוסס על הרעלן (טוקסואיד) של השעלת, במקום החיידק השלם. מאז שנת 1981 מחליף הטוקסואיד את התרכיב התאי בכל השילובים של חיסוני השגרה בישראל.

שגרת החיסונים בישראל כוללת מתן של התרכיב המחומש בגיל חודשיים, ארבעה חודשים, חצי שנה ושנה. בגיל שמונה ניתן תרכיב מרובע (ללא H. influenzae), ובגיל 13 ניתן החיסון המשולש. כמו כן, ב-2015 החלו לחסן נשים הרות נגד שעלת (בחיסון המשולש) בין השבוע ה-27 ל-36. החיסון משמש מנת דחף, שמגדילה את רמות הנוגדנים לשעלת בדם האם, אשר מעבירה אותם לעובר. נוגדנים אלו מספקים ליילוד חיסון סביל, שמגן עליו עד שיוכל להתחסן בעצמו, בגיל חודשיים. תינוקות בשבועות הראשונים לחייהם הם האוכלוסייה הפגיעה ביותר לשעלת, ועל כן חיסון האם בזמן ההיריון, ובכל היריון מחדש, הוא קריטי [4]. אצל יילודים לאם מחוסנת שחלו, המחלה הייתה קלה ולא מסוכנת. החיסון  מומלץ גם לכל מבוגר שלא חלה או חוסן בעברו.

לפני עידן החיסונים הייתה פורצת מגפת שעלת מדי 7-3 שנים. מרווח הזמן בין המגפות נובע מכך שלאחר מגפה כזו כל המחלימים נשארים מחוסנים מפני הדבקה חוזרת, ומגפה נוספת תוכל להתפתח רק לאחר שיתווספו לאוכלוסייה מספיק יילודים וילדים שלא חלו עדיין.

בכל המקומות שבהם שגרת החיסונים מכסה את מרבית הילדים, המחלה אינה קיימת כמעט. פה ושם מופיעים מקרים בודדים, שנגרמים מכך שילד לא מחוסן, או שהחיסון לא פעל בו, נדבק ממבוגר נשא או חולה (שאצלו הסימנים קלים יותר, ולרוב אינו מאובחן כחולה שעלת). בכיסי אוכלוסייה שאינם מתחסנים, מקרה בודד שכזה הופך למגפה, שתוצאותיה עלולות להיות קטלניות ליילודים ולתינוקות.

לסיכום, שעלת היא מחלה מסוכנת, שעלולה להיות קטלנית ליילודים ולתינוקות עד גיל שנה. החיסונים בטוחים, ותופעות לוואי חמורות שלהם נדירות מאוד. חיסון האם בשליש האחרון של ההיריון מגן על היילוד ממחלה קשה, וחיסוני השגרה מגינים על הילדים ומונעים את התפשטות המחלה. חסנו והתחסנו.

והעיקר שנהיה בריאים.

הכתבה מבוססת על רשומה מהבלוג חיידקים, נגיפים, ושאר "ירקות" [5].

עריכה: סמדר רבן

מקורות והרחבות

[1] כתבה ב-ynet על מקרה המוות של התינוק מירושלים

[2] כתבה במעריב על העלייה במספר מקרי השעלת בישראל לאחרונה

[3] סרטון שבו נשמע השיעול האופייני לשעלת (אזהרה: לא נעים לשמיעה)

[4] חיסון נשים הרות נגד שעלת, משרד הבריאות

[5] הרשומה המקורית בבלוג חיידקים, נגיפים, ושאר "ירקות"