בחמש עשרה השנים האחרונות התפרסמו כמה מחקרים אשר בחנו את ההשפעה של משחק טטריס על זיכרונות טראומטיים חודרניים. זיכרונות אלו של הטראומה אינם רצוניים, והם יכולים להיחוות כ"פלאשבקים" ותמונות מנטליות בלתי נשלטות.  

בקבוצה אחת של מחקרים נתנו לאנשים לשחק טטריס במשך 25-15 דקות במהלך השעות שלאחר הטראומה (עד שש שעות מזמן האירוע – בחלון הזמן של התגבשות הזיכרון, קונסולידציה). במחקרים נמצא שפעולה זו הפחיתה את הסיכוי לזיכרונות חודרניים לאחר אירוע טראומטי [1]. המחקר הראשון שהציע את הרעיון נערך על אנשים שהגיעו לבית חולים לאחר תאונות דרכים. מחקרים נוספים, שנערכו על נשים לאחר לידה, מצאו שפעולה זו מזערה את הסיכוי שייווצרו אצל נשים אלו זיכרונות חודרניים מהלידה [2]. מחקר שרלוונטי לכולנו, לצערי, הראה שמשחק טטריס לאחר צפייה בסרטון טראומטי מפחית הופעה של זיכרונות חודרניים בעקבות הצפייה [3, 4].

ומה אם עבר זמן מה, וכבר התעוררה תסמונת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) המאופיינת בזיכרונות חודרניים? נמצא כי משחק טטריס לאחר העלאה מכוונת של הזיכרונות, למשל על ידי דיבור או כתיבה על האירוע, יכול להפחית את תדירות הזיכרונות החודרניים גם אחרי שאלו כבר התקבעו [3, 5, 6]. השיפור אף מתבטא בשינויים מבניים במוח: ידוע כי אצל הסובלים מפוסט-טראומה האזור במוח הקרוי היפוקמפוס קטן בהשוואה להיפוקמפוס של אנשים ללא פוסט-טראומה [7]. נמצא כי אנשים עם PTSD על רקע צבאי ששיחקו טטריס במשך כשעה ביום בשילוב EMDR (טיפול ייעודי ומוכר לפוסט-טראומה, שבמהלכו מעלים מחדש את הטראומה), התרחשו שינויים מבניים במוח כך שההיפוקמפוס שלהם גדל, ותסמיני הפוסט-טראומה פחתו אצלם בהשוואה לקבוצת הביקורת שקיבלה טיפול EMDR בלבד [5]. 

אז מה הקשר בעצם? מהו המנגנון? זה לא כל כך ברור. טטריס הוא משחק אשר מערב ראייה מרחבית, וכאשר נופלת לבנה חדשה, המשחק "מאלץ" אותנו לדמיין תרחישים ולסובב במחשבתנו את הלבנה כדי לתכנן לאן ואיך הכי נכון להפיל אותה. תאוריה אחת גורסת שמכיוון שלמוח יש משאבים מוגבלים ועליו לתעדף פעולות, כאשר אנו מדמיינים במוחנו את הפעולות בשעת משחק, הדבר מפחית את הוויזואליזציה המנטלית של האירוע הטראומטי בעת גיבוש הזיכרון, ובכך מונע את ההתקבעות שלו. בנוסף, ידוע שיש יחסי גומלין בין האזורים במוח האחראים על תגובה רגשית, לבין האזורים המופעלים בעת חשיבה רציונלית. מכיוון שהמשחק מאלץ את אזורי "החשיבה", כגון קליפת המוח הקדם-מצחית, לפעול באופן מוגבר, האמיגדלה, זו האחראית על תגובת הפחד ופעולתה מוגברת בעת טראומה, פעילה פחות. עם זאת, מנגנון הפעולה עדיין אינו ברור.

אציין בכנות ובישירות כי מדובר במחקרים ראשוניים. חלקם כלל מספר קטן של נבדקים או נערך ללא קבוצת ביקורת משכנעת, ובחלקם נצפה אפקט חלש מאוד. עם זאת, כאשר משקללים את ממצאי המחקרים האלו, שנערכו על ידי קבוצות מחקר שונות והראו שלמשחק בטטריס יש השפעה, נראה שיש דברים בגו. אז וואלה, אני הורדתי טטריס לטלפון (וביטלתי את ההגדרה שרואים "צללית" של הלבנה הנופלת). מה כבר יש לי להפסיד מזה? רק להרוויח. ושלא נצטרך. שמרו על עצמכם.  

עריכה: סמדר רבן

מקורות והרחבות

[1] מחקר שבו נתנו לנפגעי תאונות דרכים לשחק טטריס לאחר התאונה

[2] מחקר שבו נתנו לנשים לאחר ניתוח קיסרי לשחק טטריס

[3] מחקר שבו נתנו לאנשים לשחק טטריס לאחר צפייה בסרטונים טראומטיים

[4] מחקר שבדק את השפעה של משחק בטטריס לעומת משחק אחר על הפחתת זיכרונות חודרניים לאחר צפייה בסרטונים טראומטיים

[5] מחקר שבו מצאו שמשחק בטטריס מגדיל את ההיפוקמפוס אצל הסובלים מפוסט-טראומה על רקע לוחמה

[6] מחקר על משחק טטריס באנשים עם cPTSD – תסמונת דחק פוסט-טראומטית מורכבת

[7] מחקר המראה היפוקמפוס קטן יותר באנשים עם PTSD