כאשר הכליות לא מתפקדות לאורך זמן, והשתלת כליה אינה אפשרית, הסיכוי היחיד לשרוד הוא באמצעות טיפול במכונת דיאליזה [1]. תוחלת החיים הממוצעת של מטופלי דיאליזה כיום עומדת על 10-5 שנים, והחיים בצל הטיפול מורכבים ומאתגרים. נספר על הטכנולוגיה ועל החיים בצילה דרך סיפורה המיוחד של אנה, רופאה ומטופלת דיאליזה, שהחודש מלאו שלושים שנה ליום שבו חוברה לראשונה למכונה.

הפוסט נכתב בשיתוף אנה זרמבו, רופאה, MSW, ופסיכותרפיסטית אנליטית־יונגיאנית.

אנה נזכרת ביום ההוא, בשנת 1993, כשהיא שוכבת במחלקת טיפול נמרץ בבית חולים ברוסיה. כשהיא פוקחת את עיניה ורואה שהיא מחוברת לדיאליזה, היא פורצת בבכי מר: "זהו זה, החיים השתנו. לנצח אני אהיה מחוברת למכונה, שלוש־ארבע פעמים בשבוע!". ליום זה קדם מאבק ממושך, שניהלה אנה בסיוע רופאיה, לנסות ולשרוד עם הכליה היחידה שנותרה לה מילדותה ואשר תפקדה בקושי.

לכליות, האיברים המרכזיים במערכת ההפרשה (שתן), שלל תפקידים, והמרכזי שבהם: סינון הדם באמצעות הפרשת עודפי מים וחומרי פסולת שנמצאים בו [2]. כאשר תפקוד הכליות נפגע, וקצב הסינון קטן, חומרי הפסולת מצטברים, מפריעים לתפקוד הגוף, ומסכנים את החיים. ברוב המקרים הירידה בתפקוד כליות מתרחשת בגיל מתקדם יחסית, והסיבות המובילות לכך הן סוכרת ולחץ דם גבוה. ועם זאת יש גם חריגים, למשל סיבוכים עקב פגמים מולדים – כמו אצל אנה, שהייתה בת 26 בלבד באותו יום. אנה מספרת שבתקופה שקדמה ליום זה קרסה הכליה בהדרגה, עד שהיא לא הצליחה לאכול בלי להקיא. לבסוף לא נותרה לרופאים ברירה, אלא לאשפז אותה ולחברה לדיאליזה.

בשיטה הנפוצה של הדיאליזה, הקרויה המו־דיאליזה, נעשה שימוש במכשיר המנסה לחקות חלק מהתפקודים של כליה בריאה. במקום שהדם יגיע לכליה, הוא מנוקז מהגוף דרך צינורית עירוי המחוברת בדרך כלל לידו של המטופל, ומועבר אל תוך מכשיר הדיאליזה, שם הוא מסונן, ומשם מוזרם דרך צינורית עירוי נוספת בחזרה למערכת הדם של המטופל.

כיצד ניתן לסנן את חומרי הפסולת הזורמים בדם? לשם כך מעבירים את הדם שבמכונה דרך סליל דק, שדפנותיו עשויות מקרום חדיר למחצה שבו נקבוביות קטנות [3], ומחוץ לסליל מזרימים נוזל מיוחד הקרוי דיאליזט. התהליך הפיזיקלי שמתרחש נקרא דיפוזיה [4]: תנועה אקראית של מולקולות בתמיסה, המובילה לנדידת המולקולות מאזור של ריכוז גבוה לריכוז נמוך. מכיוון שהדם מכיל ריכוז גבוה של מולקולות הפסולת, ובנוזל הדיאליזט ריכוזן נמוך, הפסולת עוברת מהדם לדיאליזט. מכיוון שהפסולת מכילה מולקולות קטנות, הן עוברות את הקרום. לעומתן, החלבונים וכדוריות הדם, שהן גדולות, לא יכולים לעבור. כדי לוודא שהריכוז של הפסולת בדיאליזט יישאר נמוך, דואגים שהנוזל יזרום ויתחלף באופן מתמיד. נוסף לכך, כדי להיפטר גם מעודפי המים, הדם מוזרם בלחץ גבוה, דבר הגורם לפעפוע של עודפי המים אל הדיאליזט.

מכשירי הדיאליזה החדישים מסוגלים להזרים את הדם באמצעות משאבה בהספק גבוה מאוד, והדם עובר מחזורי ניקוי רבים: יוצא מהיד, מסונן, מוזרם  בחזרה ליד, וחוזר חלילה, ובכל סבב הדם מתנקה יותר ויותר. כדי להבטיח ניקוי דם איכותי, תהליך זה מבוצע במשך כ־4 שעות. הדיאליזה מתבצעת בדרך כלל 3–4 פעמים בשבוע בבתי חולים או במכונים מיוחדים, דבר המאפשר למטופלים מרווח זמן של יום–יומיים לתפקד ללא טיפול. אנה מספרת שכיום היא עושה דיאליזה 4 פעמים, ובסך הכל כ־14 שעות, מדי שבוע.

נחזור ל־1993: לאחר ההלם הראשוני ניסתה אנה למצוא נחמה: "היה לי מזל. אם בוחרים בין אי־ספיקת לב, כבד או כליות, אז אי־ספיקת כליות טובה יותר, כי אפשר לעשות דיאליזה ולהמשיך לחיות!" היא החליטה לקחת אחריות, חישבה את צעדיה, ופנתה לקרובים שביקרו אותה בבקשה די מוזרה: "תביאו לי ספר ללימוד עברית!". בשנת 1993 תוחלת החיים ואיכות החיים של חולי דיאליזה ברוסיה היו נמוכות, וההחלטה לעלות לישראל התגלתה כצעד המשמעותי בחייה: מחלקת הדיאליזה שבקומה השנייה בבית חולים רמב"ם בחיפה הפכה לביתה השני, עם ציוד משוכלל וצוות מסור ותומך.

כששואלים את אנה מה לדעתה יכול לסייע למטופלי דיאליזה לשרוד לאורך שנים באיכות חיים סבירה, בייחוד בסיטואציות מורכבות כמו שלה – שבה עקב חולשת מערכת החיסון אי אפשר לבצע בה השתלה, היא עונה שהגורם המרכזי הוא לקיחת אחריות: החולה צריך להבין לעומק את הסיטואציות המורכבות הקשורות לבריאותו, ולנקוט פעולות מתאימות.

דוגמה לכך היא האתגר שעומד בפני המטופלים שעוברים דיאליזה בקביעות: לתחזק את האזור שבו מחברים את המחט לווריד שביד. הסיפור הוא די מורכב: כזכור, בזמן דיאליזה צריך להזרים אל המכשיר נפח גדול של דם בבת־אחת. חיבור הצינורית לווריד הרגיל שביד, כמו שנעשה בבדיקות דם, אינו מספיק כדי להביא לזרימה בהספק הנדרש. המומחים לדיאליזה מצאו פתרון יצירתי: באמצעות ניתוח מחברים באופן קבוע את הווריד לעורק שביד, חיבור שגורם לוריד להזרים דם בקצב  גבוה כמו של העורק ולהתנפח. וריד מיוחד זה, הקרוי שאנט (shunt) [5], מאפשר חיבור מוצלח של מחט הדיאליזה, והחולה צריך לשמור עליו מכל משמר, ולוודא שאינו נחבל או נסתם. למרות ההשגחה הקפדנית, מצבו של השאנט, שהוא רקמה חיה הנתונה לעומסים כבדים, עלול להשתנות במהלך השנים, ואנה מספרת שהיא צריכה לפעמים לגייס את הידע הרפואי שלה ולהיעזר במומחים כדי לפתור בעיות. למשל, לעיתים מעבר הדם נהיה צר מדי, וצריך להרחיבו בתהליך הנקרא צנתור. נוסף לכך, לפעמים בשאנט נוצרת זרימה דמוית מערבולת, דבר המעורר חשש להיווצרות קרישי דם ומחייב שימוש בתרופה לדילול הדם, ועוד ועוד. סיפור מורכב!

גם ההתנהלות היומיומית של מטופלי דיאליזה, בין טיפול לטיפול, מחייבת משמעת רבה, והם זקוקים לליווי של תזונאית שעוקבת אחרי הרגלי התזונה שלהם ומייעצת להם. מי שקורא מאמרים בעיתונים עם המלצות לחיים בריאים, ימצא שאצל מטופלי דיאליזה הרבה מההמלצות הן דווקא הפוכות: במקום "שתו הרבה מים", אצל חולי הדיאליזה: "המנעו ככל האפשר משתייה". במקום "אכלו הרבה פירות", אצל מטופלי דיאליזה: "המנעו מרוב הפירות. האשלגן המצטבר יכול לפגוע בשריר הלב", ועוד ועוד.

"לעיתים", מספרת אנה, "מבקשים ממני בתור שיאנית הדיאליזה ("גיבורה בעל כורחה"), לדבר עם מטופלים חדשים מלאי חרדות. אני רק יכולה לספר להם על עצמי:  לפעמים אני מרגישה עייפה ומותשת מהמסע המפרך, אבל אני ממשיכה; אפשר לחיות חיים מלאים ולחוות הרבה חוויות גם כמטופלת דיאליזה: למשל, אפשר לטייל, ואפילו לנסוע לחו"ל, אם משריינים מראש מקום לדיאליזה. כאשר אני מטיילת עם חברות, והן מחפשות נואשות שירותים ציבוריים, אני מזכירה להן בחיוך שאני פטורה מהלחץ הזה".

עריכה: יהונתן הופמן

מקורות והרחבות

[1] דיאליזה

[2] על הכליה ודיאליזה

[3] ממברנה עבור דיאליזה

[4] דיפוזיה

[5] שאנט