תרבויות קדומות רבות החשיבו את הלב למרכז הרגשות ומושב הנשמה. באופן יומיומי אנחנו חווים את קצב הלב משתנה כשאנו מבוהלים או מתרגשים. דבר זה מיוחס לרוב לשליטה המוחית על פעילות הלב. מחקר חדש מדגים שיטה חדשנית לשליטה מלאכותית בקצב הלב וממחיש כיצד הלב מעורב בהיווצרות רגשות הרבה יותר ממה שחשבנו עד כה.

דמיינו את הסיטואציה הבאה: אתם צופים להנאתכם בסרט אימה ברגע מותח במיוחד. גופכם דרוך ומתוח, עיניכם פעורות לרווחה ודבוקות למסך, ושיער הגוף שלכם סומר. ואז... בום! בשאגה מקפיאת דם מפלצת קופצת מתוך האפלה. יכול להיות שגם אתם פולטים צווחה משלכם...

סביר להניח שגם אחרי שהסצנה המפחידה הסתיימה, תוכלו להרגיש את ליבכם הולם בעוצמה ובמהירות. הגברת קצב הלב היא חלק בלתי נפרד מהתגובה הגופנית שלנו לסיטואציות של פחד או סכנה. תגובה זו נשלטת על ידי המוח, שבאמצעות החושים מזהה מצב מסוכן ומתאם את פעילות כלל מערכות הגוף על מנת להתמודד עם סכנה אפשרית. תגובה גופנית זו אינה רצונית, אבל נהוג לחשוב שהיא נובעת מהמודעות לסיטואציה המפחידה. במילים אחרות – החושים שלנו קולטים משהו, אנחנו מזהים אותו כמסוכן ולכן מרגישים פחד, ואז הגוף שלנו מגיב בהתאם.

אולם כבר לפני 150 שנה היה מי שערער על הבנה זאת של מהלך האירועים. ויליאם ג'יימס היה פסיכולוג שפעל בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. לפי ג'יימס, סדר הדברים הוא הפוך – אנו קולטים משהו מסוכן בחושים, הגוף מגיב בהתאם, וכתוצאה מהשינוי הגופני אנו מרגישים פחד [1]. למעשה, ג'יימס טען ששינויים פיזיולוגיים הם הבסיס לרגשות, ולא תוצאה שלהם! מכאן נובע ששינויים גופניים כמו הגברת קצב הלב, או החשת הנשימה, יכולים בפני עצמם לחולל רגשות, במנותק לכאורה מהקלט החושי שמעורר את אותם שינויים. אולם קשה מאוד לבודד את שני התהליכים באופן ניסויי כדי לחקור מה גורם למה.

אך במדע כמו במדע, חידושים טכנולוגיים שמבשילים כיום פותחים את האפשרות לענות על שאלות שמעסיקות אותנו כבר אלפי שנים. דוגמה מאלפת לכך היא פיתוח שיטה לשליטה מרחוק בקצב הלב של עכברים, שאינה דורשת ניתוח מסובך. שיטה זו תוארה לראשונה במאמר שפורסם לאחרונה בכתב העת Nature [2]. הרעיון שבעקבותיו פותחה השיטה היה ליצור קוצב לב "אופטו-גנטי", כלומר לשנות באופן גנטי את התנהגות תאי שריר הלב בעכברים, כך שתאים אלה יתכווצו בתגובה להארה באור באורך גל מסוים. כדי לעשות זאת, לדם של עכברים אלה הוזרק וירוס אשר מדביק רק את תאי שריר הלב. הווירוס הכיל גן המקודד לחלבון מלאכותי שבתגובה לאור אינפרא-אדום מאפשר כניסה של יונים חיוביים לתוך תאי שריר הלב, דבר הגורם לאלה להתכווץ. לאחר מכן הולבשו העכברים בחליפה מיוחדת שאליה חוברה נורה אינפרא-אדומה קטנה המכוונת לחזה שלהם; באמצעות שינוי תדירות ועוצמת ההארה של הנורה יכלו החוקרים והחוקרות לשלוט מרחוק בקצב הלב של העכברים.

החוקרים בחרו לנצל את השיטה החדשה כדי לראות איך הגברה מלאכותית של קצב הלב תשפיע על התנהגות העכברים. ראשית, הם בחנו את העכברים באמצעות מבחנים התנהגותיים שנועדו למדוד את רמות הפחד שהם חווים, תוך הגברת קצב הלב של העכברים. בתגובה, העכברים שקצב ליבם הוגבר התנהגו באופן שמעיד על חרדתיות גבוהה יותר. לדוגמה, הם בחרו להישאר יותר זמן בסביבה מוגנת לעומת פתוחה, ונזהרו יותר מללחוץ על ידית שבלחיצה עליה נתנה להם פרס ברוב הזמן אבל במיעוטו שוק חשמלי קל. זאת בשונה מעכברים שקצב הלב שלהם לא הוגבר בידי החוקרים. מסקנת החוקרים הייתה שקצב הלב המוגבר גרם לעכברים להיות זהירים יותר בסיטואציות שהם תפסו כמסוכנות, ומכאן - שרמת הפחד שלהם הייתה גבוהה יותר.

כעת פנו החוקרות והחוקרים לבדוק את המוח של העכברים, במטרה להבין אילו אזורים במוח היו מעורבים בשינויים ההתנהגותיים שנצפו בתגובה להגברה המלאכותית של קצב הלב. אחד האזורים שזוהו הוא קליפת המוח האינסולרית (Insular cortex), או בקיצור האינסולה. ידוע כי אזור זה מקבל מידע חושי מפנים הגוף, כמו קצב לב, קצב נשימה ולחץ דם, וכן כי הוא מקושר לאמיגדלה, שהיא אזור אחר במוח המתווך רגשות כמו פחד. החוקרות רצו לבחון אם אזור זה מעורב בשינויים ההתנהגותיים של העכברים שנצפו בתגובה לקצב לב מוגבר. ואכן, כאשר מנעו מתאי העצב באינסולה לפעול בזמן הגברת קצב הלב, התנהגות העכברים בזמן המבחנים ההתנהגותיים חזרה לנורמה. כלומר – רמת הפחד שלהם לא עלתה. נוסף לכך, השתקת האינסולה ללא הגברת קצב הלב לא שינתה את התנהגותם של העכברים. החוקרות הסיקו מכך שהאינסולה היא האזור במוח (או לפחות אחד האזורים) שאחראי לקשר בין עליית קצב הלב לבין התגברות רמת הפחד בעכברים.

חשוב לציין שהמאמר הדגים בעיקר את יכולתנו לשלוט על קצב הלב של עכבר בצורה בלתי פולשנית, ואת השימושיות של השיטה לצרכים מחקריים. החוקרים לא הגיעו להבחנה אם קצב הלב המוגבר כשלעצמו נקלט במוח של העכברים ושינה את תפיסת המציאות שלהם, או שמא האי-נוחות והתחושה הלא נעימה של קצב הלב המוגבר שינו את התנהגותם. נדרש מחקר נוסף כדי לרדת לעומק התופעה שהתגלתה, שכן איננו יודעים עדיין מהו בדיוק המסלול העצבי שמתווך אותה ואיך בדיוק היא מתרחשת . ועם זאת, מאמר זה מצטרף למחקרים נוספים המקשרים בין פעילות גופנית לא־רצונית לבין מצב רגשי. על הקשר בין בריאות נפשית ומצב גופני כתבנו בעבר [3], וקוראינו האדוקים אולי זוכרים שהאינסולה מסוגלת להפעיל את מערכת החיסון באופן ספציפי [4]. ייתכן שבעתיד נוכל לרתום ממצאים אלה כדי להיטיב עם בני אדם, דוגמת אנשים הסובלים מהפרעת חרדה. ייתכן שהמפתח להפחתת הסבל של אותם אנשים יהיה הורדה מלאכותית של קצב הלב, או לחלופין מניפולציה על פעילות האינסולה ברגעים של חרדה מוגברת. מה שבטוח, איננו יכולים עוד להתעלם מכך שהגוף והנפש שלנו קשורים זה בזה באופן הדוק.

עריכה: יהונתן הופמן

מקורות והרחבות

[1] על ויליאם ג'יימס והגותו באתר ויקיפדיה

[2] המאמר ב-Nature

[3] פוסט על דיכאון קליני ומחלות גופניות

[4] פוסט על האינסולה ומערכת החיסון