אולי יצא לכם להיתקל בפרסומים על סגולותיו של "ויטמין B17" המצוי בגלעיני משמש. למען הסר ספק, לא מדובר בויטמין, והחומר המכונה כך אינו מרפא סרטן. אין דבר כזה, ויטמין B17. זו נוכלות ישנה מתחילת שנות ה-50 של המאה הקודמת, שצצה מדי פעם כקליק-בייט באתרים מפוקפקים.

הכול התחיל בחומר בשם לייטריל (Laetrile), גרסה סינתטית למחצה של חומר טבעי שנמצא בגלעיני משמש, שקד מצוי ופירות ורדניים נוספים, וקרוי אמיגדלין. האמגידלין ונגזרותיו הופכים בתהליך העיכול לציאניד, ולכן הם עלולים לגרום להרעלה. לייטריל סונתז לראשונה על ידי ארנסט ט. קרבס הבן (Krebs; לא להתבלבל עם הנס אדולף קרבס ואדווין קרבס, חתני פרס נובל), שעבד עם אביו במכירת תרופות פלא, והחומר שווק כתרופה לסרטן. בתחילה נטען כי התכשיר מרפא סרטן כי הוא יוצר ציאניד רק בתאים הסרטניים, אך לאחר שה-FDA ניסה למנוע את שיווקו כתרופה, טען קרבס כי לייטריל הוא בכלל תוסף מזון, "ויטמין B17", ומחסור בוויטמין דמיוני זה גורם לסרטן ולכן נטילתו תמנע סרטן.

על אף שלתכשיר כבר היו מוניטין מפוקפקים, בשנת 1972 החליטו במרכז הסרטן ממוריאל סלואן-קטרינג לבחון את הלייטריל כדי להראות באופן ברור את אי-יעילותו. המדען שנבחר לבצע זאת היה חוקר הסרטן קנמאטסו סוגיאורה (Sugiura). סוגיאורה טיפל בתכשיר בעכברים שלקו בגידולים סרטניים. הוא ניתח אותם, ומצא שוב ושוב שלייטריל אינו משפיע על הגידול הסרטני הראשוני, אך הוא פוגע בגרורות, הגידולים המשניים, ומעכב את התפתחותן. תוצאות ראשוניות אלו הודלפו לחסידי הלייטריל, והם החלו מייד לפרסם את יעילות ה"תרופה".

מאחר שהניסויים של סוגיאורה נערכו ללא ביקורת הולמת וסמיות, החוקרים בממוריאל סלואן-קטרינג חזרו עליהם, אך הפעם מבלי שסוגיאורה ידע איזה טיפול קיבלו העכברים שניתח, או אם קיבלו טיפול כלשהו. בניסוי זה לא נמצא כל הבדל בין עכברים שטופלו בלייטריל לבין כאלה שלא טופלו בחומר. מניסויים נוספים עלה כי לייטריל אינו יעיל, והוא גם לא אושר על ידי ה-FDA כתרופה. למרות זאת, וחרף הסכנות הטמונות בשימוש בתכשיר הרעיל, הוא עדיין נמצא בשימוש, ויש אתרים ברשת המפרסמים אותו ומעודדים את השימוש בו.

מעבר לכך שלייטריל אינו מונע סרטן או גרורות סרטניות, תועדו בעולם כמה מקרים של אנשים שלקו בהרעלת ציאניד כתוצאה משימוש ב״וויטמין״, וחלקם אף מתו.

זוהי דוגמה נוספת לכך שחומר טבעי אינו בהכרח יעיל, והוא אף עלול להיות מסוכן לשימוש.

מבוסס על פרסום שהופיע לראשונה בבלוג "תיבת נעם – מחשבות ביולוגיות"

עריכה: סמדר רבן