חללית של נאס"א, ששוגרה הבוקר, תתרסק על אסטרואיד כדי לשנות את מסלולו. אם המשימה תצליח נוכל להשתמש בשיטה דומה במקרה שנגלה אסטרואיד מאיים, כדי לוודא שלא ישמיד אותנו.

לפני כמה חודשים סיפרנו פה על אסטרואידים קרובים [1]. אמנם כרגע הסיכוי שאסטרואיד גדול אכן יפגע בכדור הארץ הוא קטן, אבל אנחנו יודעים שאירוע כזה הוא אפשרי (הרי אסטרואיד כזה השמיד את הדינוזאורים), ולכן סוכנויות החלל עוקבות אחרי אסטרואידים רבים ומכינות תוכניות מגירה להתמודדות עם איום ממשי. חלק מתוכניות המגירה מתוארות בפוסט שכתבנו בעבר [2]. התוכניות נמצאות בדרגות שונות של בשלות טכנולוגית, אבל יש טכנולוגיה אחת שכבר מוכנה ונאס"א עומדת לנסות אותה בשנה הבאה: ניגוח.

היום בבוקר (רביעי, 24 בנובמבר 2021)  שיגרה נאס"א בהצלחה חללית שתתנגש באסטרואיד [3]. החללית, ששמה DART (לא במובן של חץ, אלא קיצור של Double Astroid Redirection Test), אמורה להתנגש באסטרואיד במהירות גבוהה וכך לשנות במעט את מסלולו. שינוי קטן מאוד במסלול של אסטרואיד בשלב מוקדם (כשהוא עוד רחוק מאיתנו) יגרום לסטייה בכיוון התנועה ולאסטרואיד לצבור מרחק גדול מכדור הארץ לכשיגיע לאזורנו, מרחק גדול מספיק כדי להבטיח שלא תהיה פגיעה [4] (ראו איור:)

איור: נוגה דננברג

המשימה הנוכחית של נאס"א תבצע ניגוח כזה באסטרואיד גדול, שכלוא בכוח הכבידה של אסטרואיד גדול עוד יותר (והוא למעשה ירח שלו). החללית תגיע אל האסטרואיד הגדול, תזהה את הקטן באופן עצמאי ותתרסק עליו. היא תנוע אל אסטרואיד הירח במהירות מאוד גבוהה, ובהתנגשות שלה היא תגרום למעבר של אנרגיה מהחללית אל האסטרואיד ובכך תגרום לשינוי (גם אם קטן) במהירותו של האסטרואיד. השינוי הקטן במהירות יגרום לשינוי משמעותי במסלול האסטרואיד סביב האסטרואיד הגדול. אחת המטרות של המשימה היא למדוד את השינוי במסלול הסיבוב של האסטרואיד הקטן מסביב לגדול, ובכך לבחון אם ההתנגשות גורמת לשינוי המהירות המבוקש. אם התנגשות החללית תגרום לשינוי הצפוי, התקרבנו בעוד צעד אל עבר הגנה אקטיבית נגד פגיעות אסטרואידים, כך שבתקווה יום אחד אפשר יהיה להשתמש בטכנולוגיה דומה על מנת להסיט אסטרואיד בגודל דומה שיסכן אותנו.

בנוסף תבחן החללית טכנולוגיות חדשות נוספות הקשורות בהנעת חלליות: מנוע חשמלי מתקדם ופאנלים סולאריים מגולגלים (בזמן השיגור). פאנלים סולריים (האחראים לייצור חשמל עבור מערכות החללית) הם משטחים גדולים ודקים יחסית, המיועדים לתפוס כמה שיותר אור שמש (פעמים רבות הם גדולים מהחללית עצמה). לכן, בזמן השיגור של החללית, כשהיא מחוברת לטיל ובשלבים נוספים, הפאנלים מקופלים כדי שיתפסו פחות מקום. אחד השלבים הקריטיים אחרי השיגור כוללים תהליך שבו הפאנלים הסולאריים נפרשים לצִדי החללית. עד היום הפאנלים היו מורכבים מסדרה של משטחים קשיחים, שקופלו זה על זה בצמוד ללויין ונפרשו בעזרת מנגנון ציר המחבר בין החלקים. תהליך שחרור הפאנלים הוא אלים יחסית מבחינה מכנית (השחרור מבוצע על ידי קפיץ או נַפָּץ קטן, המספקים להם את תנופת הפרישה). במשימה הנוכחית של נאס"א הפאנלים אינם קשיחים אלא גמישים, ומגולגלים לצדי החללית בצורה שמזכירה מסך בכיתה או רדיד אלומיניום במטבח

בואו נקווה שהניסוי יעבוד ונראה שינוי במסלולו של הלווין מסביב לאסטרואיד הגדול, כדי שביום שנזהה אסטרואיד שמתקרב לעברנו לא נאלץ להכשיר את ברוס ויליס לטוס לחלל ברגע האחרון.

עריכה: ינון קחטן

* תודה לנוגה דננברג על האיור

מקורות והרחבות:

[1] ארמגדון? לא היום!

[2] האסטרואידים באים

[3] NASA - DART

[4] Bate, Roger R., Mueller, Donald D. and White, Jerry E.. Fundamentals of Astrodynamics. New York: Dover Publications, 1971.