שתלי סיליקון המשמשים בניתוחים קוסמטיים עלולים להוביל לסיבוכים רפואיים שונים ואף לסוג מסוים של סרטן באזור השתל. למרבה ההפתעה, מתברר כי שכיחות הסיבוכים ואופיים משתנים בין דגמים שונים של שתלים, אף שאלה עשויים מאותו החומר. מחקר חדש בחן את ההשפעה של תכונת חספוס פני השטח של השתל על אופי התגובה החיסונית לשתל, ומצא רמת חספוס אופטימלית.

"תגובה לגוף זר" היא שם כולל לרצף אירועים המתרחש ברקמה כאשר חודר אליה או מושתל בה עצם כלשהו. התגובה הזאת מתרחשת גם כאשר העצם סטרילי לחלוטין, כמו שתל המוכנס לגוף כחלק מניתוח שיקומי או קוסמטי. התגובה מתחילה בדלקת ובגיוס של תאי מערכת החיסון [1]. אם העצם הזר יוצא – כמו למשל, קוץ שנכנס לכף היד והוסר עם פינצטה – אז התהליך הדלקתי נפסק בסופו של דבר והרקמה משוקמת.

אך מה קורה כאשר העצם נשאר בגוף? כמו למשל בניתוח להכנסת שתל או אם נותר קליע בתוך הגוף לאחר פציעת ירי? השלב הבא של התגובה לגוף הזר הוא תחימת הנזק שנוצר לאזור מסוים ברקמה ומניעת מגע בינו ובין שאר חלקי הרקמה. אז מתחיל תהליך של הצטלקות היוצר "קפסולה" של רקמת צלקת סביב הגוף הזר. 

מתברר שנשים רבות העוברות ניתוח להגדלת שד או שחזור שד באמצעות שתלי סיליקון, סובלות מדלקות ולעיתים מפתחות סרטן מסוג לימפומה אנאפלסטית של תאים גדולים (ALCL) באזור הקפסולה המתפתחת סביב השתלים [2,3]. נוסף על כך, הקפסולה עלולה להתכווץ ולגרום לעיוות בצורת השד. זו אחת הסיבות לכך שאותן נשים צריכות לעיתים לעבור ניתוחים נוספים להחלפת השתלים אחת לכמה שנים [4]. באופן מפתיע, מתברר שהתופעות הללו משתנות לפי הדגם של שתל הסיליקון. 

אם כן, על מנת לייצר שתלים בטוחים יותר, נשאלת השאלה – אילו תכונות של השתל משפיעות על תגובת הגוף אליו?

שתלי הסיליקון המצויים בשימוש נפוץ כיום בניתוחים פלסטיים מכונים גם שתלי "דובוני גומי". שתל כזה הוא למעשה שק עשוי סיליקון, הממולא ג'ל סיליקון סמיך במרקם של סוכריות גומי. הג'ל הסמיך מונע דליפה של סיליקון בעת ניקוב של השתל ושומר על צורתו לאורך זמן, מבלי להתפשר על תחושה טבעית יחסית של השד. דגמים שונים של שתלים אמנם עשויים כולם מחומר דומה, אך תכונות פני השטח של השק משתנות בין הדגמים [5].

במחקר חדש בהובלת קבוצת המחקר של פרופ' בוב לאנגר ב-MIT, החליטו החוקרים לבדוק במסודר את ההשפעה של תכונות פני השטח של השתלים, ובמיוחד החספוס, על אופי התגובה לגוף הזר ועל שכיחות הסיבוכים [6]. נקודת המוצא של המחקר מתבססת על המידע שהצטבר ממחקרים קליניים לגבי שכיחות הסיבוכים השונים בשתלים שונים [7]. למשל, נראה שסרטן ודלקת הם סיבוכים שכיחים יותר של שימוש בשתלים מחוספסים, אך כיווץ הקפסולה שכיח יותר דווקא בשתלים חלקים.

החוקרים בחנו שתלים של יצרנים שונים ואפיינו את פני השטח שלהם, הן מבחינת המבנה המרחבי והן מבחינת מידת החספוס. החוקרים ייצרו גרסאות מוקטנות של השתלים על פי הוראות מיצרני השתלים, כך שפני השטח של הגרסאות המוקטנות היו דומים ככל האפשר לשתלים המקוריים. הם השתמשו בשתלים המוקטנים בעכברות על מנת לחקור לעומק את התגובה לשתל. החוקרים התמקדו בעיקר בשלושה סוגים של פני שטח – חלקים לגמרי, מחוספסים קלות ומחוספסים מאוד. מידת החספוס העדין היא בסדר גודל של תא אחד, ואילו מידת החספוס הגס היא בסדר גודל של כ-20 תאים.

בניסויים שבוצעו בשתלים החלקים נוצרה קפסולה חד-שכבתית עבה מאוד, שמסבירה את שכיחות תופעת הלוואי של כיווץ הקפסולה בשתלים מסוג זה. בשתלים המחוספסים ביותר נוצרה קפסולה דו-שכבתית, שהייתה עבה בהתחלה (שלושה שבועות אחרי ההשתלה), והפכה מעט דקה יותר עם הזמן (לאחר שלושה שבועות נוספים). הקפסולות העבות של השתלים החלקים ושל השתלים המחוספסים מאוד גם יצרו מראה לא אסתטי של כיווצים בעור. לעומת כל אלה, בשתלים מחוספסים קלות נוצרה קפסולה חד-שכבתית דקה מאוד, דקה יותר מאשר בסוגים האחרים.

החוקרים ניתחו לעומק את אופי תגובת מערכת החיסון לשתלים מהסוגים השונים על מנת להבין מה הוביל לתגובות השונות. ההבדל העיקרי בתגובה החיסונית, המבדיל את השתלים עם החספוס העדין מהאחרים והופך אותם לאופטימליים – לא רק אצל חיות אלא על פי הבדיקות גם אצל נשים – הוא תגובה מאזנת של מערכת החיסון. על מנת להבין זאת, עלינו קודם כל לציין תת-סוג מיוחד של תאי מערכת חיסון מסוג טי, שתפקידם לדכא את התגובה החיסונית ולהביא לריפוי הרקמה. לשתלים המחוספסים קלות הייתה רמה גבוהה יותר של תאים מסוג זה גם ביחס לשתלים החלקים וגם ביחס לשתלים המחוספסים מאוד. כמו כן, כאשר החוקרים בדקו מה קורה אצל עכברות שאין להן תאי טי בכלל, השתלים המחוספסים קלות גרמו להיווצרות קפסולה עבה בדיוק כמו שתלים חלקים, וזה מאשש את הסברה שההבדל בין התגובות לשני סוגי השתלים הללו נעוץ בתאי טי.

החוקרים מציעים כמה הסברים לתופעות שנצפו. החספוס העדין גורם לכך שחלקים קטנים מהשתל ניתקים ומעודדים הגעה של תאים בולעניים – מקרופאגים – שבאים כדי "לנקות" את האזור משאריות השתל. לאחר שהם מסיימים את המלאכה, מתחיל תהליך ההחלמה ובמהלכו מגיעים אותם תאי טי שמדכאים את התגובה החיסונית, במספרים גדולים יותר מאשר בשתלים חלקים. לעומת זאת, החספוס הגס יותר מוביל לתגובה חיסונית חזקה יותר, שכוללת אוכלוסיות שונות של תאי מערכת החיסון. החוקרים משערים שזה נובע מכך שהחספוס הגס דוחק את הרקמה הסובבת אותו ופוגע בה, וגם משיר שיירים גדולים שלמקרופאגים קשה יותר לנקות. כך החספוס הגס יוצר גירוי מתמשך לתגובת הגוף הזר, וזה מוביל לדלקת כרונית שעלולה להוביל בסופו של דבר גם לסרטן.

לסיכום, על פי תוצאות המחקר והמידע מהשטח, נראה שחספוס עדין הוא האופטימלי בהיבט ההתאמה בין השתל לגוף. עם זאת, חשוב לזכור שיש תכונות נוספות לחומר שיכולות להשפיע על התגובה לשתל כזה או אחר, וצריך לבחון גם אותן. המחקר המתואר בפוסט מלמד אותנו שגם הבדלים קטנים במבנה של שתל הם כבדי משקל כשמדובר בתגובה החיסונית של הגוף. ככל שנבין לעומק אילו תכונות חומר טובות יותר לשתלים ולתותבות מסוגים שונים, כך נוכל לייצר חומרים שמתאימים יותר לגוף ועם תופעות לוואי מינימליות.

עריכה: שיר רוזנבלום-מן

מקורות וקריאה נוספת:

1. פוסט קודם המסביר בין היתר על דלקת ועל זרועות מערכת החיסון 

2. הסבר על לימפומה אנאפלסטית של תאים גדולים מהאתר של האגודה למלחמה בסרטן

3. פרק אודות היסטוריית פרופיל הבטיחות של שתלי סיליקון לשדיים

4. דף מידע של מנהל התרופות והמזון האמריקאי (FDA) אודות שתלי סיליקון

5. סקירה אודות התפתחות החומרים שמהם עשויים שתלים לשחזור שד או הגדלתו

6. המאמר המקורי המתאר את המחקר בנושא השפעת חספוס שתלי סיליקון על תגובת הגוף אליהם

7. דו"ח של מנהל התרופות והמזון האמריקאי (FDA) אודות שכיחות הסיבוכים השונים של שתלי הסיליקון המאושרים לשימוש בארה"ב