הפרעת דְּחָק פוסט־טראומטית או PTSD) Posttraumatic stress disorder) היא הפרעה שכיחה שמאמללת אנשים רבים. מחקרים רבים, ומחקרי מוח בכלל זה, מספקים תובנות על ההפרעה ומציעים כיוונים אפשריים להתמודדות איתה.

מאת אנה זרמבו, ידידת העמותה, בשיתוף עם דורון אורנשטיין

לפני שנים, כשהייתי נהגת חדשה, נהגתי במכוניתי הראשונה ולפתע הגיחה מצד ימין מכונית. נהגהּ התעלם מחוקי התנועה וחצה את הצומת ברמזור אדום. בלמתי במהירות, אך בכל זאת התנגשנו. עד היום אני זוכרת את חריקת הבלמים ואת ריח הגומי השרוף. למרבה המזל, ההתנגשות הסתיימה בלא פציעות רציניות.

למרות הזעזוע מן התאונה חזרתי מייד לנהוג. בשבועיים הראשונים עוד נלחצתי מכל רכב שנסע מימיני או מכל רעש של חריקת בלמים, אבל אחרי חודש גם זה עבר. "יצאתי בזול" ולא פיתחתי פוסט־טראומה, להבדיל מכ־14% מן האנשים שהיו מעורבים בתאונות דרכים [1]. 

לצערנו, הפרעת דְּחָק פוסט־טראומטית או PTSD היא הפרעה די שכיחה, במיוחד בארצנו, ולא רק בעקבות תאונות דרכים [2]. היא עלולה להשפיע במשך שנים על אנשים שנחשפו לאירועים מאיימים, כדוגמת מלחמות, תאונות, פשעים אלימים, פגיעות מיניות וכדומה. לרוב פוסט־טראומה מתאפיינת בתחושות קשות, כגון פחד, חרדה וחוסר אונים, זיכרונות חוזרים והתנהגויות של הימנעות.

בעשורים האחרונים חלו פריצות דרך בחקר המוח בזכות השימוש בדימות תהודה מגנטי פונקציונלי (fMRI). מכשיר זה [3] מאפשר לקבל תמונה דינמית של פעילות המוח ולאתר אזורים שיש בהם זרימה מוגברת של דם. זרימת הדם המוגברת מצביעה על פעילות חשמלית מוגברת של תאי העצב. על ידי ה־fMRI החוקרים יכולים לבדוק מה קורה במוחם של אנשים הסובלים מפוסט־טראומה.

נניח שאדם שחווה תאונת דרכים שוכב בתוך מכשיר fMRI. מה קורה במוחו כשמשמיעים לו צלילים הקשורים לתאונה, למשל רעש של בלמים וקול התרסקות? החוקרים גילו תופעה מעניינת: לאנשים הסובלים מ־PTSD הייתה פעילות מוגברת באזורים של המוח האחראים על רגשות. הבולט שבהם הוא האמיגדלה [4], האזור האחראי על תהליכים של בקרת הרגש ועל יצירת זיכרונות רגשיים. לעומתם לאנשים בעלי חוסן שלא פיתחו PTSD הייתה פעילות מוגברת בקליפת המוח הקדם־מצחית, אזור במוח הקשור בתפקודים קוגניטיביים רבים, ובהם חשיבה רציונלית. 

לפי מודל מקובל [5], ישנם שני סוגים של זיכרון: זיכרון לטווח ארוך, הנמצא במוח בעיקר באזור הנקרא היפוקמפוס, וזיכרון טראומה שנמצא באמיגדלה ונשמר במצבי דחק. מומחים לפוסט־טראומה מסבירים את הקשר בין שני סוגי הזיכרון באמצעות אנלוגיה פשוטה [6]. נדמיין שהזיכרון לטווח ארוך הוא תיקייה שבה מתייקים את הזיכרונות ומסדרים אותם לפי סדר כרונולוגי. אפשר לשלוף זיכרונות אלו מן התיקייה, לעיין בהם ואף לארגן אותם מחדש. זיכרון הטראומה, לעומת זאת, נשמר באמיגדלה באופן שונה. את האזור באמיגדלה המגיב מייד לאירועים אפשר לדמות למוקד פניות בשעת חירום. כשמתקבל דיווח כמו "יש רעש פיצוץ, אירע פיגוע!" ה"מוקדן" מפעיל מייד את יחידות החירום שבגוף: הלב דופק במהירות, הורמוני לחץ מופרשים והגוף מגיב. ואולם לעיתים בשעת הלחץ המוקדן כותב את הזיכרונות מהאירוע על פתק, אך לא מציין עליו תאריך. פתק  זה – זיכרון הטראומה – נותר על שולחנו. אם בעתיד יישמע רעש שדומה לפיצוץ, טריגר המקשר לאירוע הקודם, יופעל מייד זיכרון הטראומה במקום הזיכרון לטווח ארוך, והמוקדן עלול להפעיל תגובה שאין לה הסבר רציונלי.

מן המודל אפשר להבין שזיכרון הנשמר בזיכרון הטראומה שבאמיגדלה גורם להתפתחות PTSD. התמונה האמיתית כמובן מורכבת יותר. מחקרים גילו שהזיכרון מן הטראומה נשמר באמיגדלה כי בניגוד להיפוקמפוס יש לה קשר ישיר עם אזורים סנסורים במוח, וכשיש גירוי חזק, למשל רעש התפוצצות, זיכרון הטראומה נצרב באמיגדלה [7].

בעבר ניסו לסייע לנפגעי פוסט־טראומה בעזרת טכניקה של דיבוב (Debriefing). הטכניקה אפשרה לנפגעים לפרוק את המועקה הרגשית שחשו, אך מחקרים הראו כי היא אינה יעילה. מחקרי המוח תרמו להבנת התופעה: במקום להרגיע את הפעילות הרגשית ולהתמקד בפעילות שכלתנית, הטכניקה הייתה מגבירה את העומס הרגשי. לכן בתהליך ההתערבות בימינו המטפלים שמים דגש על החלק הקוגניטיבי.

בדרך כלל התסמינים האופיינים לפוסט־טראומה, כגון סיוטים, חרדות ומצוקה פסיכולוגית, מופיעים כחודש לאחר האירוע. מה אפשר לעשות קרוב להתרחשות כדי למנוע את התפתחותם? אחת השיטות מבוססת על עיקרון העברת המיקוד מן הרגש לקוגניציה. את השיטה אימץ משרד הבריאות לטיפול בנפגעי חרדה, וכל אחד יכול להשתמש בה. שיטה זו שפיתח ד"ר משה פרחי מן המכללה האקדמית בתל־חי נקראת מעש"ה [8] – ראשי תיבות המייצגים את ארבעת עקרונותיה:

(מ) מקד קשב של הנפגע וצור מחויבות: "שומע אותי? אני איתך!" 

(ע) עידוד לפעילות: "עזור לי לאסוף את האנשים"

(ש) שאל שאלות מעוררות חשיבה: "כמה אנשים סביבך?"

(ה) הבניה: "זהו, האירוע הסתיים לפני חמש דקות". 

אל תגידו לנפגע: "תירגע, תירגע, הכול בסדר" או "אני מבין אותך, זה בסדר לפחד ולבכות". העיקרון החשוב הוא להפעיל ערוץ שכלי ולא רגשי בשעות הראשונות שאחרי האירוע. 

מחקרים שנעשו על נפגעי פוסט־טראומה מחזקים את חשיבות השימוש בעיקרון הפעלת הערוץ השכלי. בכמה מחקרים נתנו לנבדקים לשחק במשחק טטריס אחרי טריגר לאירוע טראומטי שחוו בעברם. נמצא שבקרב אותם נבדקים מספר הפלשבקים (זכרונות טראומטים פולשניים) פחת [9].  

אכן, מחקרים מצביעים על כיוונים אפשריים לסיוע בהתמודדות עם הפרעת פוסט־טראומה, בעיקר באמצעות השימוש בקוגניציה. אנו מקווים שבעתיד אף נוכל למצוא בעזרתם דרכים כיצד למנוע את התופעה הכאובה, אבל לצערנו הדרך לשם עוד ארוכה. 

אנה זרמבו היא רופאה, MSW, פסיכותרפיסטית אנליטית־יונגיאנית.

עריכה: אדוה שוורץ

מקורות והרחבות:

[1]  פוסט־טראומה אחרי תאונת דרכים

[2] פוסט טראומה PTSD

[3] קרינה ותהודה מגנטית – על מכשיר MRI

 [4] האמיגדלה

[5] המודל של שני סוגי הזיכרון

[6] סרטון על מודל שני סוגי הזיכרון 

[7] מעגלי הרגש במוח

[8] מודל מעש"ה

[9] השפעת טטריס או משחקי מילים על כמות הפלאשבקים