בסדרה ''שובר שורות'' הוצגו לצד סצנות אלימות גם תהליכים כימיים שחילצו את גיבורי הסדרה ממצבי ביש רבים. האם התהליכים האלו מדויקים מדעית? נסקור בפוסט בזהירות חלק מתהליכים אלו.

דרמת הפשע האמריקאית ''שובר שורות'' מציגה את דמותו של וולטר ווייט, מורה לכימיה בתיכון המאובחן כחולה בסרטן סופני. על מנת לממן את הטיפולים ולהשאיר כסף למשפחתו, הוא בוחר ליישם את הידע הכימי הנרחב שלו בייצור והפצת הסם מתאמפטאמין (Methamphetamine). ווייט נתקל במצבי ביש שונים, הכוללים גופות שיש להיפטר מהן ופריצת מנעולים, והוא נאלץ להשתמש באותו הידע כדי לרקוח פתרונות מבוססי מדע למצב. 

הסדרה זכתה לשבחים רבים ובצדק, אך בנושא הדיוק המדעי קיבלה הסדרה תגובות מעורבות, על הדרך שבה הציגה את הליכי ייצור הסם ואת התגובות הכימיות המשמשות בהליך זה. אנחנו נתרכז דווקא באי-דיוקים מדעיים בסצֵנות מפורסמות בפרקי הסדרה.

העונה הראשונה כוללת סצֵנה עוצמתית: ווייט נכנס לבדו למשרדו של אחד ממפיצי הסמים האלימים וזורק על הרצפה גוש לבן קטן של כספית רועמת, Fulminated Mercury - Hg(CNO)2, הגורם לפיצוץ אימתני [1]. אמנם החומר הציל את ווייט, אך במציאות זה לא היה עובד כך. אמנם החומר בהחלט נפיץ, אבל במציאות כמות כה קטנה שלו לא תגרום לנזק כה גדול לבניין כפי שנראה בסצֵנה. קרוב לוודאי שאף אדם לא היה נפגע באופן קשה מהפיצוץ עצמו - לכל היותר נזק משאיפת מלחי כספית המשתחררים בעת הפיצוץ וקרע בעור התוף. בסדרה הפיצוץ גורם לחלונות להישבר לרסיסים, אך כאמור לא מדובר באפקט סביר עם כמות כה קטנה של כספית רועמת, ואילו היה מספיק חומר נפץ בשביל לגרום לאפקט הזה, אזי גל ההדף היה גורם לפציעות גופניות פנימיות אצל וולטר, והוא לא היה יכול לברוח מהמקום כפי שעשה. מעבר לכך, כספית רועמת היא אמנם חומר נפץ רגיש, אך זריקתה בעוצמה בינונית על הרצפה לא תגרום לפיצוץ. 

ציון מדעי: 2/10.

בסצֵנה אחרת, וולטר ווייט ושותפו לפשע ג'סי פינקמן ממיסים את גופותיהם של שני סוחרי סמים בחומצה הידרופלואורית (HF, Hydrofluoric acid) בניסיון להיפטר מהן. ווייט מורה לפינקמן לרכוש גיגיות פלסטיק העשויות מפוליאתלן (Polyethylene) כדי שהחומצה לא תאכּל את הכלי [2], אך ג'סי העדיף להשתמש באמבטיה עשויה מחרסינה. החומצה העוצמתית אכן איכּלה את הגופות, אבל על הדרך גם את האמבטיה והרצפה. 

האם אפשר להמיס גופות בעזרת HF, ואם כן, האם פלסטיק יעצור בעדה? 

התשובה לשתי השאלות היא כן. חומצות מרוכזות יכולות בטווח זמן סביר לאכּל הכול, כולל עור, בשר ועצמות. אבל לא מומלץ להשתמש בתרכובת שהוצגה בסדרה. בגדול, מדובר בחומצה חלשה, שבהגדרה לא עוברת פירוק (דיסוסיאציה) מלא לפרוטון (H+) ויון פלואוריד (F-). אולם, היא מאוד ריאקטיבית לחומרים אורגניים (כמו גוף האדם) ולזכוכית (הודות ליון הפלואוריד, שמתחרה עם החמצן שבזכוכית). כלומר, תמיסות מרוכזות של החומצה יכולות לאכּל אדם שלם, אבל בתהליך ישתחרר המון גז HF, ומדובר במולקולה מאוד קטנה שיכולה לפעפע פנימה אל הגוף דרך העור. בגוף, יון הפולואריד מגיב עם מלחי סידן בעצמות ליצירת סידן פלואוריד, תרכובת בעלת מסיסות אפסית במים. כתוצאה מכך, חלקיקי סידן פלואוריד עלולים להגיע למחזור הדם ולגרום לדום לב. זו הסיבה שבמעבדות שעובדות עם התמיסה יש ערכת חירום שמכילה, בין השאר, טבליות מלחי סידן, שחובה ליטול מיד אחרי חשיפה לחומצה במקרה תאונה (ואז להתקשר מיידית למוקד החירום ולקוות לטוב). הציון המדעי הוא 7/10.

בקטע נוסף, וולטר וג'סי פורצים למחסן על ידי שימוש בתערובת בשם "תרמייט" (Thermite), הבוערת בעוצמה ומתיכה את המנעול [3]. תרמייט הוא שם כללי לתערובות המורכבות מתחמוצת מתכתית (למשל תחמוצת ברזל) ומתכת נוספת (למשל אלומיניום), הבוערות בטמפרטורות גבוהות במיוחד, מעל ל-2500°C, ומשמשות לריתוך במקרים מיוחדים, למשל של פסי רכבת. בתוכנית, הפקת התרמייט מבוצעת תוך שימוש במקור ייחודי לאבקת אלומיניום: לוח מחיק לילדים, רעיון שצץ לוולטר כשראה לוח כזה בחנייה של ג'סי. הרעיון אולי מגניב, אבל במציאות מספר הלוחות הנדרש להפקת אבקה בכמות מספקת הוא כ-200. כנראה היה יותר פשוט לקפוץ לחנות כלי בניין.

אמנם התערובת אכן מגיעה לטמפרטורות גבוהות, ויכולה, בעיקרון, להמֵס מתכות כמו פלדה המשמשת במנעולים, אך על-מנת להחליש מספיק את המנעול ולהביא לשבירתו (או להתיך ממש חלקים ממנו) נדרש מיקוד של אנרגיית החום הנפלטת מהבעירה, וקשה מאוד להשיג זאת בדרך שבה הדבר נעשה בתוכנית. בנוסף, אחד התוצרים של הבעירה בתערובת קלאסית הוא ברזל מותך, אשר עלול לנזול מסביב למנעול, להתקרר, וליצור שכבת ברזל על-פני המנעול, אשר תוסיף עוד קושי בפריצתו. 

כמו כן, טמפרטורת הבעירה הגבוהה של הלהבה גורמת לשחרור כמות עצומה של אור, הרבה ממנו בתחום העל-סגול, אשר עלולה לגרום לעיוורון זמני ואף לנזק קבוע לרשתית העין (אם מסתכלים ישירות על הלהבה בעיניים חשופות ממרחק קצר כפי שהוצג). כמובן גם ייקח זמן לכל העסק להתקרר לטמפרטורה שתאפשר מגע במנעול או בדלת. ציון מדעי 5/10.

וולטר מנצל את הידע הכימי שלו בניסיון נואש למשוך את תשומת לבם של התלמידים המשועממים, ובהמשך הוא משתמש בו לרצח והרג. אחד מהאמצעים הוא רעל עוצמתי, אחד מסוגי הרעלים החזקים הידועים לאדם. הרעל מופק מקליפה של זרעי צמח הקיקיון המצוי (ולא שעועית כפי שתורגם בכתוביות בטעות) לבידוד חלבון בשם ריצין (Ricin). חלבון זה הוא רעיל במיוחד: רעילותו גבוהה בערך פי 500 מזו של ציאניד - כלומר כמות מזערית תהרוג אדם בתוך כמה ימים [4]. מנגנון הפעולה של ריצין הוא שיתוק מערכת יצירת החלבונים בתוך התא: מולקולת הריצין נקשרת לריבוזומים ומונעת את פעולתם הסדירה.  דיוק מדעי 10/10

השימוש בקרוואן נייד בתור מעבדה הוביל לבעיות שונות, למשל להתרוקנות המצבר בלב מדבר. הבעיה נפתרה בעזרת נפלאות הכימיה: וולטר בנה מצבר על ידי יצירת תאים אלקטרוכימיים, המייצרים חשמל באמצעות תגובות כימיות. כך הם הניעו את הרכב ונסעו לעבר האופק [5]. אף שבסדרה זה עבד, המציאות הייתה מאכזבת אותם. כל תא יכול לייצר מקסימום 2.1 וולט, ומכיוון שיש ברשותם רק שישה תאים הם יוכלו להפיק 12 וולט ו-30-20 אמפר, בעוד שמצבר של קרוואן בגודל כזה ידרוש בסביבות 500-400 אמפר. דיוק מדעי 3/10.

עם זאת, השאלה הגדולה של כל מי שצפה בסדרה היא, מדוע אנו שונאים את אישתו של וולטר יותר מאת הפושעים האלימים בסדרה? [6]. 

השאלה השנייה היא, האם מתכוני הסם המשמשים בסדרה מדויקים או לא? אף שהמתכונים אינם ניתנים בשום שלב במלואם, מהמידע המצטבר לאורך הסדרה ניתן להסיק שהם אכן מדויקים להפליא (למעט הצבע הכחול של החומר והטענה שנוכחותו מעידה על ניקיון כימי ברמה גבוהה [7]). דיוק מדעי 9.5/10.

אז נכון, הסדרה לא הייתה הכי מדויקת (כנראה מסיבה טובה, לא היינו רוצים שסדרת טלוויזיה תספק לצופיה מתכון להכנת רעל), אבל היא הציגה את היתרונות של שליטה במדעים וסיפקה לנו סיבות טובות להישאר בצד הנכון של החוק [8]. בכל מקרה, מתאמפטאמין הוא סם מסוכן מאוד ובעל השפעות הרסניות לגוף ולנפש המשתמשים. (לשמיעה נוספת על חומרים פסיכואקטיביים מוזמנים להקשיב לפודקאסט שלנו בנושא [9].)

מקורות:

[1] הפיצוץ במשרד של טוקו סלמנקה

[2] חשיבות פוליאתילן

[3] פריצה למחסן  

[4] ריצין 

[5] יצירת מצבר

[6] Pitch Meeting

[7] צבעים של מולקולות

[8] מכסחי המיתוסים

[9] פודקאסט מדברימדע - ד"ר רועי צוקר