קל להגיד מה קושר אותנו לחברים שסביבנו: תפיסת עולם דומה, תחביבים משותפים והרקע שממנו באנו - כולם מעידים שאנחנו נוטים להתרועע עם אנשים שדומים לנו. לפעמים זה אפילו מרגיש כאילו חברים חושבים אותו הדבר. האם מוחות של חברים קרובים באמת פועלים בצורה דומה? חוקרים באוניברסיטה בארצות הברית ניסו לענות על השאלה הזו בדיוק. הם בחנו קרבה חברתית ופעילות מוחית בקרב סטודנטים והראו שככל שזוג תלמידים קרוב יותר זה לזו מבחינה חברתית, כך גם הפעילות המוחית שלהם דומה יותר!

כשקאדי הרון, גיבורת הסרט "ילדות רעות", מגיעה לראשונה לתיכון, עליה לבחור בשולחן של איזו חבורה לשבת בקפיטריה. האם היא מעדיפה לשבת עם המוזיקאים, חובבי האומנות, מועדון השחמט או שמא השולחן של מלכות הכיתה? בעוד שההחלטה הזו נראית מסובכת והרת גורל, מחקר [1] שנערך על סטודנטים באוניברסיטה פרטית בארצות הברית טוען שסריקת fMRI פשוטה יכולה לחשוף מי חבר של מי בשכבה.

ראשית, החוקרים אספו תלמידים ממוסד לימודים פרטי בארצות הברית כשלושה חודשים אחרי תחילת הסמסטר, ונתנו להם לענות על שאלה פשוטה: "מתוך רשימת השמות להלן, מיהם האנשים שאיתם ביליתם זמן רב במסגרות חברתיות ובילויים מחוץ למסגרת הלימודים?". כל זוג תלמידים שבחרו זה את זו סומנו כזוג חברים, ולעומתם כל זוג תלמידים שלא סימנו זו את זה קיבלו דירוג קרבה בהתאם למספר הקשרים שיש לעבור כדי לחבר ביניהם.

בשלב הבא, החוקרים סרקו את התלמידים בסריקות תפקודיות (fMRI). סריקות אלו משתמשות ב-MRI תפקודי (ניתן לקרוא על שיטת fMRI בפוסט הקודם שלנו בנושא [3]) על מנת לזהות את דפוסי צריכת החמצן במוח. מכיוון שתאי המוח צריכים חמצן על מנת לייצר אנרגיה, כך ניתן לאפיין את פעילות המוח באזורים שונים לאורך זמן. שיטה זו אינה ייחודית למחקר הזה. לרוב, חוקרים יחפשו מתאם (קורלציה) בין זוגות אזורים במוח של נבדק, על מנת לזהות אילו אזורים פועלים באופן מתואם, וכך לאתר קבוצות אזורים הפועלים באופן מתואם ומהווים רשת מוחית המשמשת למשימות שונות [2]. במקרה הזה, לעומת זאת, החוקרים השוו בין פעילות המוח, לא בין אזורים שונים, אלא באותו אזור בין הנבדקים. החוקרים הציגו לתלמידים סדרת סרטונים בתחומים שונים, שנועדו לעורר תגובות מגוונות כמו צחוק, התרגשות, או שמחה. כך ניתן היה לייצר עבור כל תלמיד מעין מפת פעילות מוחית שמשתנה לאורך זמן בהתאם לסרט שבו צפה. מכיוון שהפעילות המוחית שלנו, כמו גם התגובות שלנו לגירויים שונים, שונה בין אדם לאדם ומבוססת על האופי, הידע הקודם וחוויות העבר שלו, הרי שמפת הפעילות של כל נבדק תהיה ייחודית לו. על מנת לזהות דמיון בפעילות המוחית של הנבדקים, החוקרים חילקו את המוח לאזורים ובדקו את הקורלציה בין הפעילות המוחית של כל זוג תלמידים בכל אזור במוח.

לסיום, השוו החוקרים בין המדדים: מדד הקרבה החברתית ומדד הדמיון בפעילות המוחית כדי לראות האם ניתן לחזות את רמת הקרבה על פי הדמיון בפעילות. ואכן, ניתן היה לראות כי מוחות של זוגות המדווחים על עצמם כחברים פעלו באופן דומה יותר מאשר זוגות בעלי קרבה מדרגה שניה, ואילו אלו - דומים יותר מזוגות הקרובים בדרגה שלישית! לעומת זאת, כשמתרחקים לארבעה קשרים או יותר אפשר שוב להיתקל בזוגות שהפעילות המוחית ביניהם דומה. החוקרים הניחו שברמת מרחק כזו, יכול להיות שהזוגות פשוט לא נפגשו מספיק כדי להפוך לחברים, גם אם מבחינת פעילות המוח שלהם, הפוטנציאל להירקמות קשר ביניהם קיים.

חשוב לציין שהמחקר הזה משאיר מגוון של שאלות פתוחות: האם הקרבה המוחית שנצפתה תלויה בגירויים שהוצגו? במחקר אחר, סרקו את הנבדקים ללא גירוי כדי לאפיין את דפוס הפעילות ה"טבעי" שלהם, ולא הצליחו למצוא קשר חזק יותר בין זוגות חברים [4]. האם יש אזורים מסוימים שמעידים על קרבה, לעומת אחרים? חשובה עוד יותר השאלה - האם אנשים נהיים חברים מכיוון שהפעילות המוחית שלהם דומה, או שמא הפעילות המוחית שלהם נהיית דומה בזכות הקרבה ביניהם? (עוד על מה אפשר להסיק ממתאם - בכתבה קודמת שלנו [5].)

למרות כל האמור לעיל, השאלה הגדולה "מה גורם לשני אנשים להפוך להיות חברים?" היא שאלה שפסיכולוגים, סוציולוגים וחוקרי מוח מנסים לענות עליה במגוון דרכים. במחקר הזה הראו החוקרים כי פעילות מוחית מעידה על קרבה חברתית יותר ממאפיינים כמו גיל, מגדר, מוצא ותחומי עניין. בסופו של דבר, נראה שלא חייבים שאלונים ארוכים כדי לדעת באיזה שולחן לשבת בקפיטריה. כל מה שצריך הוא סריקה אחת קטנה.

מקורות:

[1] המאמר המקורי על המחקר

[2] מאמר סקירה על זיהוי קשרים בין אזורי המוח על פי דמיון בפעילות

[3] כתבה קודמת על fMRI

[4] מאמר שניסה לשחזר את הניסוי ללא גירויים בסריקה

[5] כתבה קודמת על קורלציה (מתאם)

קריאה נוספת:

מאמר על העקרונות של MRI תפקודי