בשלהי מלחמת העולם השניה ישב הפיזיקאי הארי דאגליאן במעבדתו בלוס-אלאמוס, ארצות הברית, וערך ניסוי בליבת פלוטוניום במסה תת-קריטית. דאגליאן ערם סביב הליבה לבנים שעשויות מטונגסטן-פחמני, חומר שידוע ביכולת החזרת הניוטורונים שלו, כדי לנסות ולהקטין את המסה שדרושה להפיכתה לקריטית - בין השאר לשימוש בנשק להשמדה המונית. בעת שהושיט את ידו להוסיף לבנה נוספת אל המערום, צפצף גלאי הניוטרונים של דאגליאן והתריע לו לעצור - הוספת לבנה אחת נוספת תהפוך את הליבה לסופר-קריטית. דאגליאן נשם עמוק, וביד בוטחת משך את הלבנה אט-אט למקום מבטחים. קשה לדעת מה קרה בדיוק לאחר מכן - שכן גם לדאגליאן, שמת חודש לאחר מכן בבית החולים, לא ברור בדיוק כיצד נשמטה הלבנה מידו ונפלה אל תוך הליבה שהחלה לפלוט מיד זרם בלתי פוסק של ניוטרונים. דאגליאן נבהל, והפיל מיד את הלבנה אל הרצפה - אך זה כבר היה מאוחר מדי. גופו ספג במשך כמה שניות קרינה בעוצמה של פי עשרה מזו שספגו צוותי החירום שהוזעקו לתאונת הכור הגרעיני בפוקושימה, יפן. יתכן וסיפור עצוב זה היה נשאר לנצח מסמר בארון הביטחון העצמי המופרז של מדעני הגרעין בפרויקט מנהטן אלמלא הוא היה מתרחש שוב, פחות משנה לאחר מכן.

חלק מהחומרים בטבע עוברים תהליך שנקרא "דעיכה רדיואקטיבית", במהלכו האטומים [1] מהם הם מורכבים, מאבדים אנרגיה באמצעות קרינה והופכים לחומרים אחרים. למשל, סוג (איזוטופ) מסוים של אטומי אשלגן הנמצאים, בין השאר בבננות יכולים לדעוך באופן טבעי לאטומי סידן יציבים בתהליך שנקרא דעיכת בטא. לחומרים רדיואקטיביים שימושים רבים במדע והנדסה; מהדמיה רפואית, תיארוך סלעים וגם - איך לא - הכנת כלי נשק. כלי הנשק הרדיואקטיבי המפורסם ביותר הוא הפצצה הגרעינית, שמנצלת את האנרגיה האדירה הנפלטת בדעיכתם של חומרים רדיואקטיביים מסוימים ליצירת גל לחץ ("פיצוץ") וחום אדיר של אלפי מעלות. כדי לעשות זאת, מאיצים את תהליך הדעיכה הרדיואקטיבית, שהוא תהליך ספונטני המתרחש בחומרים תמימים, כמו אשלגן, באמצעים מלאכותיים.

במהלך תוכנית מנהטן המפורסמת, עליה ניצח הפיזיקאי הדגול רוברט אופנהיימר, שמה לה ארצות הברית מטרה להשיג עליונות צבאית באמצעות פיתוחו של נשק גרעיני. לא נכנס לפרטי התהליך בו מופק נשק גרעיני, עליו סיפרנו לכם בעבר בסדרה מקיפה [2] - רק נספר לכם שכלי הנשק שפותחו בתכנית מנהטן עבדו על עיקרון של האצת הדעיכה הרדיואקטיבית באמצעות יצירת תגובת שרשרת בלתי מבוקרת בחומר רדיואקטיבי. למשימה נבחרו חומרים רדיואקטיביים כמו אורניום ופלוטוניום שיכולים לעבור דעיכה רדיואקטיבית אלימה במיוחד, הנקראת ביקוע - במהלכה נבקע (מחולק) גרעינם. בתהליך הביקוע, נפלטים ניוטרונים שמבקעים אטומים אחרים, ואלו פולטים ניוטרונים שמבקעים אטומים נוספים וחוזר חלילה. כדי להפכם לפצצה, עוברים חומרים אלו תהליך של העשרה, בו הם מגיעים למצב תת-קריטי - מרחק פסע אחד מתגובת שרשרת אלימה ופיצוץ. בניסוי בלוס-אלאמוס, בדק הארי דאגליאן האם ניתן להקטין את כמות הפלוטוניום הדרושה להפיכת הליבה לתת-קריטית באמצעות כיסויה בבלוקים של טונגסטן פחמני. כיסוי זה, המכונה "מראת ניוטרונים", מחזיר אל המערכת את הניוטרונים שתפקידם לבקע את החומר הרדיואקטיבי ולא הצליחו לפגוע באף אטום הנמצא בסביבתם.

ניסויו של דאגליאן הסתיים באסון, אך לליבת השטן (כך כונתה מאוחר יותר) זה לא הספיק. תוך פחות משנה, היא היכתה שנית.

לואיס סלוטין היה פיזיקאי יהודי שהופקד על הניסויים המסוכנים ביותר בפרויקט מנהטן, ניסויי הקריטיות - בהם נבחן בדיוק בכמה חומר יש להשתמש כדי להפוך חומר בקיע לפצצה גרעינית. יתכן ובשל הניסויים המסוכנים הרבים בהם היה מעורב גדל ביטחונו העצמי - שכן, אף שהכיר היטב את הארי דאגליאן, לא השכיל ללמוד מתאונתו הקטלנית.

ב-21 במאי, 1946, הציג סלוטין לשבעה מעמיתיו ניסוי בתת-קריטיות של ליבת פלוטוניום דומה לזו בה התנסה דאגליאן פחות משנה קודם לכן. במקום להשתמש בלבני טונגסטן-פחמני, השתמש סלוטין בכיסוי כדורי שעשוי מבריליום, לו תכונות החזרת ניוטרונים דומות לטונגסטן פחמני. כדי למנוע מהליבה הכדורית להפוך לקריטית ומסוכנת, נהגו במכון המחקר בלוס-אלאמוס להפריד בין שני חצאי כיסוי הבריליום באמצעות טריז; שכן, אם יתחברו שני החצאים, יוחזרו ניוטרונים רבים מדי אל הליבה ותחל תגובת שרשרת. באותו היום, החליט סלוטין לוותר על חתיכות הטריז המפריד, ולהפריד את חצאי הליבה באמצעות מברג שהחזיק בידו. כן, קראתם נכון. מברג. אם אתם חושבים לעצמכם "אוי, זה לא יגמר טוב", אתם צודקים.

בערך בשעה 15:00 החליק חציו העליון של כיסוי הבריליום על המברג, ונפל בקול חבטה על חציו התחתון. החדר הבהיק מיד באור יקרות כחול. סלוטין הגיב במהירות ודחף את חציו העליון של הכיסוי ארצה, אך כמו במקרה של דאגליאן - זה כבר היה מאוחר מדי. גופו של סלוטין ספג כמות קטלנית של קרינה; מיד כשיצא מהחדר הקיא, התעלף והובהל לבית החולים בו מת בייסורים קשים תוך תשעה ימים. ליבת השטן גבתה קורבן נוסף.

---

אני מודה לעדי ארמוני, פרופסור לפיזיקה תיאורטית, על הרעיון לכתיבת הפוסט. שלא כמו אחרים, עדי השכיל להבין מוקדם בקריירה שלו שמקומם של חלק מהפיזיקאים אינו במעבדה.

מקורות וקישורים לקריאה נוספת:

[1] פוסט שלנו על מבנה האטום

[2] סדרה על ביקוע אטומי

[3] על סיפורם של סלוטין ודאגאליאן