מספר מחקרים העלו את האפשרות שפגיעה ביכולת לתפוס עומק, כתוצאה מפזילה, תרמה למספר ציירים, כדוגמת פיקאסו, רמברנדט ודה וינצ'י, לתאר את סביבתם התלת ממדית על גבי משטח קנבס דו ממדי באופן יוצא דופן.

היכולת לראות את נפחם התלת ממדי של עצמים, פיזורם במרחב ומיקומם ביחס לצופה ועצמים נוספים מתאפשרת באמצעות מערכת ראייה מתוחכמת, המאפשרת לנו לתפוס עומק. המידע אותו מקבלת מערכת הראיה הינו מידע דו ממדי, והוא מתקבל מתאי עצב הממוקמים בחלקו האחורי של גלגל העין (ברשתית), המסוגלים להמיר גלי אור נראה לאותות עצביים. אותם אותות עצביים יועברו לאזורי הראייה במוח, המסוגלים להמיר את המידע הדו ממדי לתמונה תלת ממדית.

קבלת מידע תלת ממדי ממידע דו ממדי, המתקבל משתי עיניים, מכונה "סטריאופסיס" (Stereopsis). המונח נטבע על ידי המדען האנגלי צ'ארלס וויטסטון בשנת 1838, אשר גילה שאם מציגים מול כל עין את אותה תמונה דו ממדית, בזווית מעט שונה, מתקבלת אשליה של תמונה מאוחדת תלת ממדית. התגלית הובילה בין היתר לפיתוח מכשיר הסטריאוסקופ, המאפשר למתבונן לצפות בשתי תמונות דו מימדיות, אחת בכל עין,  ולחשוב שהוא מתבונן בתמונה אחת בעלת עומק. בסופו של דבר תגלית זו הובילה גם לפיתוח סרטי תלת ממד [1].

היכולת לראיית עומק מתאפשרת, בין היתר, בזכות העובדה שראייתנו היא ראיה "בינוקולרית", כזאת המורכבת משתי עיניים הממוקמות במרחק של כ-6 ס"מ אחת מהשנייה. האור המוחזר מעצמים שונים במרחב מגיע לכל עין בזווית מעט שונה – כך נוצר פער בין התמונות המתקבלות מכל עין – פער המאפשר למערכת הראייה לנתח את ההבדלים ולחשב כיצד תמונה תלת ממדית מתקבלת מהמידע הדו ממדי [2]. תפיסת עומק יכולה להתאפשר גם בזכות רמזים "מונוקולרים", כאלה שניתן לקלוט גם בעין אחת, כדוגמת גודל ותנועה יחסית של עצמים על גבי הרשתית, הצללה ועוד [3].

מצבים בהם נפגעת שלמות הראייה הבינוקולרית, כמו לקויות ראייה בהן גלגלי העיניים אינם מתמקדים על אותה הנקודה במרחב (פזילה), עלולים להתבטא ביכולת מוגבלת או אפסית בתפיסת העומק [4]. עם זאת, מספר חוקרים משערים שבמקצועות מסוימים, כדוגמת ציור, בהם הצייר מתאר סיטואציה תלת ממדית על גבי משטח דו ממדי, לקות בתפיסת העומק יכולה להיות מועילה. למשל קנדינסקי, פיקאסו ואולי רמברנדט סבלו מלקויות ראיה שגרמו להם לראות את העולם באופן שונה, ואולי בזכותן לצייר באופן כל כך ייחודי [5,6].

מחקר שיצא בשנים האחרונות העלה את ההשערה שאמן הרנסנס המפורסם, לאונרדו דה וינצ'י, סבל מפזילה בה עין אחת נוטה הצידה והחוצה, שפגעה ביכולתו לתפוס עומק, ואולי בכך תרמה ליכולתו המופלאה לתאר את סביבתו על גבי משטח הקנבס הדו ממדי [7].

על מנת להוכיח שדה וינצ'י פזל, בדקה קבוצת המחקר שש יצירות אמנות המתארות את פניו של דה וינצ'י בגילים שונים, וניתחה את זווית סטיית האישון ביחס לכיוון אליו דה וינצ'י התבונן. היא מצאה שבכל אחת מיצירות האמנות ניתן לראות שעין שמאל נוטה בזווית של כ-10 מעלות לכיוון האוזן ביחס לעין השנייה, פזילה המכונה אקזוטרופיה (Exotropia). עם זאת, הפזילה פחות בלטה בדיוקנאות עצמיים. קבוצת המחקר שיערה שיכול להיות שדה וינצ'י סבל מפזילה לא קבועה, כזאת שבאה לביטוי בעיקר כאשר היה רגוע, ופחות כאשר היה מרוכז בתהליך הציור.

לצערה של קבוצת המחקר, הביקורות מיהרו לבוא. חוקרים אחרים טענו שמתודולוגית המחקר לקתה בחסר [8], ושלא ניתן להבין מיצירות אומנות, שבבסיסן מהוות תיאור סובייקטיבי של המציאות, האם אדם פוזל או לא. בנוסף, אנשים לא פוזלים יכולים לעתים להראות כפוזלים, בעת הסטת המבט הצידה, ובכל מקרה - אין הוכחות לכך שפזילה מהווה יתרון כלשהו בתהליך היצירה.

מחקר נוסף שיצא זמן קצר לאחר מכן, חיזק את אותה הביקורת וטען שסביר להניח, שדה וינצ'י וגם רמברנדט לא סבלו מלקות ראיה כלל [9]. קבוצת המחקר שיערה שהאומנים לא פזלו, אלא פשוט היו בעלי עין אחת הדומיננטית יותר מהשנייה, מצב נפוץ בו מערכת הראייה "מעדיפה" מידע המגיע מעין מסוימת. הם הראו שבמצב כזה, בעת ציור דיוקן עצמי מול מראה, מסוגל הצייר להתבונן בעין אחת בכל רגע נתון, מה שיצור אצלו את האשליה שהעין הדומיננטית תראה מתבוננת ישר, בשעה שהעין השנייה עשויה להראות פוזלת מעט. האשליה מתקיימת משום שעבור העין הדומיננטית, ממנה מתקבל עיקר המידע - העין השנייה ממוקמת במרחק ובזווית ולכן תראה פוזלת.

אף על פי המחסור בעדויות, מספר חוקרים עדין משערים שלקות בתפיסת עומק אכן מהווה יתרון ביכולתו של אמן לתרגם סביבה תלת ממדית מורכבת לציור דו ממדי שטוח. טכניקות ציור בהן עוצמים עין אחת על מנת לנטרל את ראיית העומק מקובלות במסגרות לימודיות שונות [10].
ובנוגע לדה וינצ'י? כמו סיבת חיוכה המסתורי של המונה ליזה, כך תשובת סוד הפזילה תישאר שמורה אצלו. למרות שלעת עתה, כנראה שמדובר באחיזת עיניים.

מקורות:

1) על ראיית סטריאו ומצבים בהם היא נפגעת

2) כיצד מתרחשת תופעת הסטריאופסיס?

3)  למה בני אדם צריכים ראיית עומק?

4) מה עלול לגרום לבעיות בתפיסת העומק?

5) על לקויות הראיה של קנדינסקי ופיקאסו, בבלוג של אוניברסיטת בוסטון

6) האם לרמברנדט לא הייתה ראית עומק?

7) עדויות לכך שדה וינצ'י סבל מלקות ראיה

8) ביקורות כלפי אותן עדויות

9) עדויות לכך שדה וינצ'י ורמברנדט לא סבלו מלקות ראיה

10) האם בעיות בתפיסת עומק שכיחות בקרב סטודנטים לאמנות?