עדויות בגוף ראשון ממחלת COVID19

זה לא הולך להיות פוסט רגיל של מדע גדול, בקטנה. לא יהיו פה נתונים כלליים ולא הפניות למחקרים. את הטקסט הזה קיבלנו מאחת מידידות העמותה שגרה באירופה, וביקשה לשתף את הקוראים שלנו בחוויות שלה. אנחנו מביאים את הדברים כלשונם.

"אני רוצה לשתף בחוויות שלי מהקורונה ה״קלה״ שעברתי. אני בוחרת לכתוב את זה בעילום שם משתי סיבות עיקריות: הראשונה - אני לא מעוניינת בתשומת לב ציבורית ואני לא רוצה להפוך ל״זאת עם הקורונה״. השניה - אני רואה מה הולך ברשתות החברתיות ורואה איך אנשים מזדרזים להאשים אחרים במצבם (הצירוף ״מחלות רקע״ אומר לכם משהו?). בכנות, אני רוצה לשים מרחק ביני לבין שאלות של זרים באינטרנט על אורח החיים שלי. הסיבה שבחרתי לשתף היא שחברים ביקשו ממני. כמה מהם טענו שחוסר הידיעה לגבי מה המחלה תביא איתה הוא קשה, גם אם הידיעה היא ש״זה״ מה שאולי הולך לבוא.

קצת רקע עלי - אני בשנות ה-30 לחיי, גרה באחת ממדינות אירופה, לא מעשנת, בריאה ועושה ספורט בקביעות. נדבקתי לפני כמה שבועות מחבר, בזמן שבמדינה שבה אני חיה עוד לא היו שום מגבלות. נסענו באוטו לטיול קצר בסופ״ש. למחרת קיבלתי הודעה ״אני מצטער, אני חולה, אני חושב שנדבקתי בקורונה״. שנינו עובדים בסביבה בינלאומית, ובשלב ההוא אנשים רבים עוד נסעו בין מדינות אירופה בלי מגבלות. הימים הבאים היו מלווים בתחושה די נוראית. הרגשתי כמו פצצת זמן. זה כבר דוגר בתוכי? מה עושים? בערב הרביעי התחלתי להרגיש חירחור קליל בנשימה ותחושה עמומה בצד שמאל של הצלעות. דבר כזה קרה לי כבר בעבר ובחיים לא הייתי חושבת שזה סימן למשהו מדאיג. 

למחרת, המיחושים האלה לא חלפו והחלטתי להכניס את עצמי לבידוד, למרות שלפי ההנחיות המקומיות זה לא היה נדרש. ביומיים לאחר מכן המצב היה עדיין קליל. הרגשתי טוב, אבל אי אפשר היה להתעלם מזה שחוסר הנוחות בצלעות הופך לכאב, ושזה לא עובר. מאוד מאוד קיוויתי שיהיו כמה ימים כאלה ובזה זה יסתכם. ביום ראשון בערב, שבוע לאחר ההדבקה, דיברתי עם חברים מהארץ, ושמתי לב שאני קצת מתנשמת במהלך השיחה. זה היה הסימן הראשון לזה שקליל זה לא הולך להיות.

ביום שני, שד הקורונה עלה מהשאול ואני התחלתי להרגיש חולה מאוד. אחרי הצהריים המצב כבר היה ממש לא טוב. היו לי כאבים בחזה וחולשה נוראית, ומעבר לכך היה לי קשה לנשום. חברה ישראלית שכנעה אותי להתייעץ עם רופאים ישראלים, חברים משותפים, שקבעו שאני חייבת להיבדק. גייסתי כוחות להתקשר למוקד הטלפוני הייעודי. השד עושה בי שמות מבפנים ואני הייתי צריכה לענות למוקד על שאלות ארוכות ומתישות, כשכל מילה היא מאבק. המוקד החליט שצריך לשלוח לי אמבולנס. הגיעו שתי פאראמדיקיות שקבעו שהסטורציה - רווית החמצן בדם - תקינה ופעילות הלב נראית תקינה, ולכן אני נשלחתי להמשך ״מעצר בית״. תקחי אקמול ותתקשרי שוב אם מחמיר. במדינה שבה אני גרה מצבי לא הצדיק בדיקת מעבדה לאבחון הנגיף. כל תהליך האבחנה נעשה בשיחות טלפון עם רופאת המשפחה שלי ועם המוקד הטלפונים הייעודי.

היה לי קשה ללכת, היה קשה אפילו לעמוד. ממש התנשמתי בזמן שעמדתי ולחץ לי מאוד בחזה. הרופאים הישראלים אמרו שצריך להשתדל לשבת ולא לשכב עד כמה שאפשר. זה קשה. כל אותו הזמן, אני לבד. יש לי שכן בן גילי והוא עזר לי עם כל מה שביקשתי ממנו. עם זאת, העזרה שלו הייתה מוגבלת לדברים מחוץ לבית, מסכנת הדבקה, שכן אני הייתי בבידוד. באחד הימים הייתי כל כך חלשה שחשבתי לבקש ממנו שישאיר לי כוס תה מחוץ לדלת. המחשבה על לקום מהמיטה וללכת עד הדלת סגרה את הגולל על הרעיון הזה. קשה מאוד להיות בבידוד במצב כזה, כשאין מי שיעזור.

שעות הבוקר היו יחסית נסבלות. היו בקרים שבדקות הראשונות אפילו חשבתי שהכל כבר עבר. ברגע שיצאתי מהמיטה זה התחיל להדרדר. כשאנשים שאלו מה שלומי אמרתי להם לשאול אותי בערב. בבוקר תמיד היה נראה בסדר. באזור 6 או 7 בערב השד היה חוזר והיה מתחיל לבעוט בי ולקרוע אותי מבפנים, עד הלילה, שאז הוא נתן קצת מנוחה לפני שהכל חזר. ככה זה היה במשך שבוע וחצי בערך. איבדתי את תחושת הזמן. אחרי כמה זמן התחילו לבוא ימים טובים יותר, ואחריהם שוב השד היה חוזר להתעלל, ושוב ימים טובים, ושוב התעללות. בהדרגה הסבל פחת.

שבועיים וחצי אחרי שהתחילו התסמינים הראשונים התחלתי באמת להרגיש יותר טוב. שלושה שבועות אחרי שהתחילו התסמינים יצאתי לראשונה מהבידוד. איזו התרגשות זה לזרוק את הזבל לבד! מאז עברו כבר יותר משבועיים. אני מרגישה באופן כללי טוב ואני עובדת על המחשב מהבית. אני יוצאת למעט סידורים בערך פעמיים או שלוש בשבוע. כל עליה במדרגות גוררת דפיקות לב והתנשמות. תליית כביסה היא מאמץ, וככה גם החלפת מצעים במיטה. יש ימים שעדיין כואב לי בחזה. השיעול פוחת אבל מדי פעם הוא מרים את הראש, והוא יכול להוביל להשתנקות או לרפלקס הקאה.

ככה נראתה המחלה הקלה שלי. לא נזקקתי לאשפוז ואני מאוד שמחה על זה. אין הרבה דברים שרציתי פחות מאשר להתאשפז בבידוד. אין לי מסר גדול לאומה. אני מבקשת להודות לכל הרופאות והרופאים שעזרו לי, בין אם הם היו חברים שייעצו מרחוק ובין אם הם היו אנשי מערכת הרפואה המקומיים, שדיברו איתי והתעדכנו במצבי. כולם, ללא יוצא מן הכלל, היו אמפתיים מאוד והרגשתי דאגה כנה.

תהיו בריאים ושמרו על עצמכם!