הכללת פחד היא תופעה המתרחשת במוח בעקבות קישור של צלילים, ריחות ומראות נייטרליים למצב מפחיד. תופעה זו גורמת לשינוי האופן בו הגירויים הללו מעובדים במוח ונחווים על ידינו, כך שאם בעבר הצלחנו להבחין בקלות בינם לבין גירויים דומים, כעת לא נצליח לעשות זאת. הכללת פחד מסייעת לנו לפעול מיידית במצבים מסוכנים חדשים, אך במצבי שגרה עלולה להפריע יותר מלהועיל.

דמיינו לרגע חיים בעולם קדמון, בו חוזק, מהירות ותושייה יקבעו מי ישרוד. אתם יוצאים לצוד את ארוחת הצהריים ופתאום שומעים לראשונה בחייכם שאגה. אתם מתמהמהים ואינכם בטוחים מה משמעותה. כאשר תזהו את האריה המגיע מיד בעקבותיה, כבר לא יהיה לכם ספק שכדאי שתברחו במהירות האפשרית. למדתם מידע חדש – השאגה ששמעתם זה עתה מקושרת לסכנת חיים ממשית. כנראה שבפעם הבאה שתשמעו קול זהה, תבחרו לברוח באופן מיידי. למחרת מתרחש תסריט דומה. שוב שאגה, אך חלשה יותר, שונה. אולי זו חיה שאינה מסוכנת או שמדובר באריה טורף אחר? האם לברוח מיד או לחכות ולראות מי החיה שתגיע בעקבות השאגה?

המוח שלנו חוסך לנו את ההתלבטות. כאשר המוח לומד לקשר גירוי כלשהו למצב מסוכן, מתבצעת תופעה של "הכללת פחד". במצבים המתקשרים לפחד, ההכללה גורמת לכך שגירויים דומים המבשרים על סכנה יתפשו על ידינו כזהים, למרות שלפני הקישור לסכנה יכולנו להבחין ביניהם בקלות. כלומר – כאשר תשמעו את השאגה השנייה, כלל לא תצליחו להבחין כי מדובר בשאגה אחרת, היא תשמע לכם זהה לשאגה ששמעתם אתמול ותוכלו לברוח מיד. הכללת הפחד חוסכת זמן למידה רב. אין צורך ללמוד את משמעותו של כל גירוי בנפרד כי ההנחה היא שגירויים דומים יחסית יניבו תוצאות דומות. במקרה של סכנה, עדיף להיות זהירים ולטעות באבחנה מאשר להצטער מאוחר יותר. 

מחקרים הראו כי הכללת פחד מתרחשת במוח ורלוונטית לגירויים השייכים למגוון חושים. במערכת השמיעה, לאחר שלימדו נבדקים בניסוי לקשר בין צלילים נייטרלים לקולות וריחות לא נעימים, הם התקשו לשמוע את ההבדל בין הצלילים המקוריים לצלילים השונים מהם במעט, למרות שבתחילת הניסוי לא התקשו להבדיל ביניהם [1]. תופעה דומה הודגמה גם במערכת הראייה. חוקרים לימדו נבדקים לקשר בין גירויים ראייתיים פשוטים (צורות של קווים) לבין תמונות מפחידות. גם בניסויים אלו יכולת האבחנה בין הקווים התדרדרה לאחר שקושרו אצל הנבדקים למצב המפחיד [2]. 

באמצעות סריקות MRI תיפקודי (fMRI) של מוח הנבדקים, יכלו החוקרים לזהות את האיזורים המוחיים המשתתפים ביצירת הכללת הפחד. איזור מוחי מרכזי שפועל בזמן פחד הוא האמיגדלה [3]. האמיגדלה היא מבנה מוחי קטן, המעורב בתהליכים רגשיים ובתגובה הרגשית לפחד. החוקרים מצאו, כצפוי, כי האמיגדלה פעלה כאשר הנבדקים נחשפו לגירויים המפחידים. לאחר שהנבדקים למדו לקשר בין צורות או צלילים נייטרלים לגירויים המפחידים, נצפתה פעולה של האמיגדלה גם בעת הצגת הגירויים הנייטרלים בלבד, ללא הגירוי המפחיד. הממצא המעניין ביותר בניסויים אלו הינו שהעיבוד המוחי של הגירויים הנייטרליים, באיזורי החישה במוח, השתנה בעקבות הקישור שלהם לפחד. נמצא, למשל, שכאשר הציגו לנבדקים את הגירויים הראייתיים הנייטרלים (קווים) לבדם, לאחר שקושרו לפחד, הפעילות באיזורי עיבוד הראייה במוח השתנתה יחסית לפעילות לפני הקישור. כלומר – עצם הקישור לפחד יוצר שינוי תפישתי ממשי של הגירוי הנייטרלי והוא כנראה המוביל להכללה ולהידרדרות ביכולת האבחנה [1,2].

קל להבין כיצד הכללת הפחד עזרה לאדם הקדמון במשימת ההישרדות. אך מה קורה בחיים המודרניים, בהם אנו לא נוטים להיתקל באריות בדרכנו לאסוף את הטייק אווי לארוחת הצהריים? תופעה דומה ואקטואלית לצערנו, מתרחשת כאשר אנו נחשפים לאזעקות עקב שיגור טילים. לאחר שלמדנו לקשר בין צליל האזעקה למצב מסוכן, מתרחשת פעמים רבות תופעה של הכללת פחד. כל צליל הדומה במקצת לצליל האזעקה - סירנה של ניידת משטרה, אופנוע ואפילו בכי של תינוק, עלול לעבור הכללה ולהיתפש על ידינו כצליל האזעקה. בעקבות זאת, אנו עשויים לחוות בשנית את תחושת הפחד שחשנו בזמן אזעקת האמת. תופעה זו אף עלולה במקרים מסויימים להוביל ל"פוסט טראומה" [4], שהכללת פחד מהווה חלק ממנה. ניתן להבין כי למרות שהכללת פחד היא בעלת תפקיד הישרדותי חשוב, כיום היא נחוצה פחות ועלולה אף להיות בעייתית. 

מקורות:

1. מחקר בנושא הכללה במערכת השמיעה
2. מחקר בנושא הכללה במערכת הראייה
3. על האמיגדלה
4. על הפרעת דחק פוסט טראומתית