לפעמים, ליריבות אישית יש מחיר כבד. במקרה זה, זוהי יריבות אישית בין שני מומחי טילים מבריקים מברית המועצות שגרמה לכך שהאנשים שדרכו עד היום על אדמת הירח היו בכלל נציגי אומה אחרת. זהו סיפורו של הכשלון מאחורי תכנית הירח הסובייטית.

היום לפני 50 שנה, מהנדס אוירונאוטיקה בשם ניל ארמסטרונג אמר "זהו צעד קטן לאדם, צעד ענק לאנושות". הוא אמר את זה בעודו עומד על אדמת הירח – האדם הראשון שדרך על פני עולם אחר. מאות מיליוני אנשים עקבו אחרי הנחיתה ושמעו את המילים. זה גם סימן את הקאמבק האמריקאי במרוץ לחלל. מרוץ שהם התחילו בעמדת נחיתות 12 שנים לפני אותו הרגע, עם שיגור לוויין הספוטניק-1 על ידי ברית המועצות.

אך מה עם הסובייטים? האם הם לא ניסו לבצע משימה מאוישת לירח? ובכן רבים לא יודעים זאת, אך הסובייטים הובילו במרוץ הבלתי מאויש לירח. כבר בספטמבר 1959 החללית Luna 2 ביצעה התנגשות מבוקרת בירח [1]; ובאוקטובר של אותה שנה החללית Luna 3 שיגרה את התמונות הראשונות של הצד הרחוק של הירח [2]. הסובייטים היו גם הראשונים להנחית נחתת בצורה מבוקרת – זה קרה בינואר 1966 [3]. אז לאן נעלמה התכנית הרוסית לנחיתה מאוישת?

היא לא נעלמה, היא פשוט נכשלה. הכשלון הזה נבע משילוב של טינה אישית והנדסה מאתגרת. הטינה האישית הייתה בין שתי אושיות של הטילאות הרוסית –  ולנטין גלושקו, שהיה ראש משרד התכנון העיקרי של מנועים רקטיים בברית המועצות וסרגיי קורולב, שהיה המוביל בתכנית הטילים והחלל הסובייטית. שני האישים לא חיבבו אחד את השני, אך מעבר לטינה האישית הייתה להם גם מחלוקת הנדסית עקרונית.

על מנת לשלוח אדם לירח, ברית המועצות הייתה צריכה לפתח טיל חדש (שלימים נקרא N1). המחלוקת הייתה על סוג המנוע עבור הטיל הזה. גלושקו היה אוהד גדול של מנועים שהשתמשו ב-UDMH (נגזרת של הידרזין) כדלק ו-N2O4 כמחמצן [להרחבה, אפשר לקרוא את סדרת הטילים - 4]. אלה הם חומרים היפרגולים, כלומר נדלקים ברגע שהם נוגעים אחד בשני וכך מסוגלים ליצור דחף. הדבר מפשט בצורה משמעותית את המנוע, ולכן זו היתה הבחירה הראשונה והיחידה של גלושקו. החיסרון של השימוש בחומרים אלה הוא שגם הם, וגם תוצרי הבעירה שלהם, הם חומרים מסוכנים מאוד. קורולב הרגיש כי עבור משימות מאויישות רצוי שלא להשתמש בחומרים כאלה, ודחף לכיוון של מנוע הפועל על תגובה בין קרוסין וחמצן נוזלי.

ולנטין גלושקו, ראש משרד התכנון העיקרי של מנועים רקטיים בברית המועצות. 

גלושקו סירב בתוקף לפתח את המנוע שרצה קורולב, בטענה שהשילוב של קרוסין וחמצן נוזלי בגודל כזה הוא בעייתי מבחינת ייצוב בעירה (בעיה שגם האמריקאים נתקלו בה). הטינה האישית והמחלוקת ההנדסית הביאו את קורולב לפנות לניקולאי קוזנצוב לפתח מנוע בשביל הטיל. קוזנצוב עמד אז בראש משרד התכנון של מנועי סילון, כשהניסיון של משרד זה עם מנועים רקטיים היה מוגבל. מהמשרד של קוזנצוב יצא מנוע NK-15. המנוע היה קטן - הדחף שלו היה קטן בערך פי 4.5 מהמנוע F-1 שהיה בשימוש אצל האמריקאים [5] (לטיל Saturn V שהיה בשימוש לשיגור אפולו 11 לירח היו 5 מנועי F1). כתוצאה מכך, הוחלט להשתמש ב-30 מנועי NK-15 בשלב הראשון של N1.

יש לציין, שהמנועים החדשים אמנם לא היו חזקים, אך הם כן היו מתוחכמים. לראשונה, הם הכילו שריפה בשלבים (טכנולוגיה שמאפשרת יעילות בעירה גבוהה יותר); המנועים הורכבו כך שבזמן הטיסה באטמוספירה היה ניתן להשתמש באוויר החיצוני לשליטה בדחף, והוכנסו חידושים נוספים. אך לתחכום הזה יש מחיר, והוא סרבול המערכת. 30 מנועים דורשים צנרת מורכבת, מערכת שליטה ובקרה מתוחכמת, ועוד דברים רבים. ככל שיש יותר מרכיבים למערכת, ככה גדל הסיכוי שמשהו ישתבש. במקרה של N1 הסיכוי היה גבוה, והתקלות אכן התרחשו.

בין שנת 1969 לשנת 1972 ניסו הסובייטים לשגר טיל זה 4 פעמים (בתצורה בלתי מאויישת). כל ארבעת השיגורים נכשלו באופן מוחלט, כשאחד מהם אף גרם להרס נרחב של כן השיגור [6 - סרטון].

בכל אחת מהפעמים התרחשה תקלה באחת מהמערכות הרבות, מה שהוביל לשרשרת של תגובות במערכת הבקרה ולבסוף לכשלון. בשיגור השני למשל, ביולי 1969, בזמן ההמראה המשאבה של מנוע מס' 8 התפוצצה, מה שגרם לשרשרת של כיבויים במנועים האחרים על ידי מערכת הבקרה. הטיל צנח לקרקע וחלק מההודף שלו (הדלק והמחמצן של הטיל) [4] הגיב בפיצוץ אדיר, שההדף שלו הורגש 10 קילומטרים ממוקד הפיצוץ. במזל (ובזכות הקפדה על נהלי הבטיחות) אף אחד לא נהרג, לא בשיגור הזה ולא בשיגורים הכושלים האחרים.

סרגיי קורולב, שהיה המוביל בתכנית הטילים והחלל הסובייטית.

קורולב, דרך אגב, לא זכה לראות את הניסיונות האלה. הוא נפטר מסיבוך של ניתוח פשוט ב-1966. מי שהחליף אותו היה סגנו, וסילי מישין. למישין היתה השפעה פוליטית קטנה באופן משמעותי, ולכן, אחרי הכשלון הרביעי בנובמבר 1972, החליטה ההנהגה הסובייטית לסגור את הפרוייקט.

לסיפור הזה יש המשך מעניין. כחלק מהניסיון של הפקת לקחים מהשיגורים הכושלים, פותח מנוע ההמשך ל-NK-15. המנוע נקרא NK-33. כמה עשרות ממנו יוצרו, אך הוא מעולם לא טס, אלא אוחסן במחסן [7]. באמצע שנות התשעים, חלק מהמנועים נמכרו לחברת Aerojet בסכומים סמליים. המנועים, לאחר שינויים והתאמות (ושינוי שם ל AJ26), הפעילו את המשגר Antares של חברת Orbital Sciences. לאחר חמישה שיגורים מוצלחים, השיגור השישי התפוצץ בהמראה, ככל הנראה בגלל בעיה באחת ממשאבות המנוע [8 - סרטון]. לאחר מכן, השימוש במנועים האלה הופסק.

גם קורולב וגם גלושקו היו מהנדסים מבריקים, אך חוסר יכולת שלהם להגיע לעמק השווה הביא לפרוייקט מסורבל שלא הצליח להתרומם (תרתי משמע) וגזל משאבים רבים שההנהגה הסובייטית החליטה בסופו של דבר להפנות למקומות אחרים. הקוסמונאוטים מעולם לא התרחקו יותר מכמה מאות קילומטרים מכדור הארץ, אך אפשרי שמעז יצא מתוק - לאחר הכישלון הזה, ברית המועצות פנתה לפיתוח של תחנות חלל. הניסיון שנצבר שם היה מועיל ביותר בבניה של תחנת החלל הבינלאומית. אבל זה נושא לפוסט אחר.

מקורות וקריאה נוספת

[1] - מידע על Luna 2 מהאתר של NASA

[2] - מידע על Luna 3 מהאתר של NASA

[3] - מידע על Luna 9 מהאתר של NASA

[4] - סדרת טילים באתר של “מדע גדול, בקטנה”

[5] - דף של מוזיאון האוויר והחלל הלאומי של ארה”ב שמוקדש למנוע F-1

[6] - סרטון על כל השיגורים הכושלים של N1

[7] - סיפורו של המנוע NK-33

[8] - סרטון - פיצוץ של הטיל Antares בזמן שיגור