בשנת 1983 זעזע מקרה אונס ורצח את מחוז לסטרשייר שבאנגליה. לא נרשמה כל התקדמות בחקירה עד שנת 1986, אז אירע רצח נוסף שהוביל את החוקרים להיעזר, לראשונה בהיסטוריית המשפט הפלילי, בראיות DNA. שיטה זו הובילה לא רק ללכידת הרוצח, אלא גם להוכחת חפותו של אדם חף מפשע. בפוסט זה נסקור את השימוש ב-DNA לצורכי זיהוי פלילי, מנקודת המבט של מקרה זה.

במקביל למקרי הרצח במחוז לסטרשייר ובאופן בלתי תלוי, פיתח סר אלק ג׳פריז (Sir Alec Jeffreys) - פרופסור לגנטיקה מאותו המחוז - שיטה חדשנית להשוואת DNA, אותה אנו מכירים כיום כ״טביעת אצבע גנטית״ (DNA fingerprinting). הקרבה הגאוגרפית הזו היא שהביאה את החוקרים לפנות אליו (כפי שמתואר בהמשך).

השיטה מאפשרת לקבל תמונה של ה-DNA של אדם מסוים ועל ידי השוואתה לתמונת DNA אחרת להסיק האם מדובר באותו אדם על ידי שימוש ברצפי DNA שמורים שיש לכולנו. רצפים אלו חוזרים על עצמם מספר פעמים בגנים, אך המיקום שלהם ומספר החזרות שונה מאדם לאדם. אלו הם שלבי התהליך: 

1. בשלב הראשון צריך דגימה שמכילה DNA, למשל דם, זרע, שיער או רוק. מהדגימות האלה מפיקים DNA נקי.
2. מבנה ה-DNA השלם הוא שרשרת ארוכה של מולקולות כימיות שאנחנו מכנים "הקוד הגנטי". ישנה קבוצה של חלבונים, שנקראים אנזימי חיתוך, שיודעים לקרוא ולזהות חלקים ספציפיים בקוד ולחתוך אותם. דמיינו את ה-DNA כשרשרת ארוכה עליה מחליקים האנזימים עד שיזהו ויחתכו את הרצף המסוים שלהם (כל אנזים יזהה ויחתוך רצף מוגדר. מספר הפעמים שהאנזים יחתוך את שרשרת ה-DNA תלוי במספר הפעמים שימצא את הרצף הספציפי שלו). לאחר החיתוך, המבחנה שלנו כבר לא תכיל שרשרת ארוכה של DNA, כי אם שרשראות רבות בגדלים שונים – תוצרי החיתוך.
3. את תוצרי החיתוך האלה נפריד כעת בהתאם לגודלם. נשים את הדוגמה שלנו בקצהו האחד של ג'ל אגרוז, שהוא מעין רשת סבוכה. ה-DNA טעון במטענים שליליים (שמקורם בקבוצות זרחן) ואם נפעיל שדה חשמלי על הג'ל שמכיל את דוגמת ה-DNA נגרום לתנועה של השרשראות מקצה אחד לשני. לשרשראות DNA קטנות יהיה קל יותר לעבור דרך הרשת ולכן הן יגיעו לנקודה רחוקה יותר מאשר השרשראות הארוכות שיתקשו לנוע.
4. את ה-DNA שבג'ל נעביר עכשיו לממברנת ניילון כך שעל גבי הממברנה תתקבל תמונה (שלא ניתן לראות בעין...) של תוצרי החיתוך בגדלים שונים. בכדי "לראות" את התמונה נחשוף את הממברנה לסמן רדיואקטיבי שייקשר למקטעים החוזרים שהוזכרו לעיל. רק שרשראות DNA שמכילות את המקטעים החוזרים יופיעו כעת על גבי הממברנה. התמונה תהיה שונה בין אדם לאדם מכיון שמספר החזרות של המקטעים החוזרים יהיה שונה - ולכן השרשראות המסומנות יהיו בגדלים שונים.

כך, כאשר ידע ריצ'ארד באקלנד לתאר פרטים מזירת הרצח השני ואף הודה בו, השוו החוקרים את דגימת ה-DNA שלו לזו מזירת הרצח. משהתקבלו תמונות שונות הסיקו החוקרים כי באקלנד חף מפשע (חשדם של החוקרים לגבי חפותו עלה כי ידע לתאר את זירת הרצח השנייה, אך הכחיש בתוקף את מעורבותו בראשונה). במקביל, נבדקה גם דגימת DNA מהרצח הראשון שאישרה את חשדם של החוקרים – מדובר באותו רוצח. בשלב זה ערכו החוקרים סריקת DNA המונית (mass DNA screening) לכ-5500 גברים מהאזור, שהובילה ללכידת הרוצח, קולין פיצ'פורק (Colin Pitchfork) שטביעת האצבע הגנטית שלו נמצאה זהה לדגימות משתי הזירות [1].

מאז התפתחה השיטה של ג׳פריז וכיום מסתכלים על רצפים חוזרים קצרים יותר, שמאפשרים קבלת תמונה מדויקת יותר. כמו כן, נעשה שימוש בהגברת DNA שמאפשרת רגישות גבוהה יותר [2]. בשיטה זו, למשל, נעשה שימוש באימות זהותו של פושע המלחמה הנאצי יוזף מנגלה שטבע בברזיל ב-1979. כדי לוודא את זהותו, השוו החוקרים דגימת DNA מהשלד שלו לזו של לבנו ואשתו [3]. נציין בהערת אגב שהיכולת להפיק DNA תלויה בתנאי הסביבה ובמשך הזמן שיחלוף [4]; בתנאים המתאימים, DNA יכול להישמר יציב לאורך זמן רב.

בשל הייחודיות של טביעת אצבע גנטית, ראיית DNA נחשבת משמעותית ביותר בבניית תיק משפטי כנגד חשוד או במהלך דיון משפטי, ובמקרים רבים אף הובילה לזיכויים של חשודים, גם כאשר עמדו מולם ראיות נסיבתיות אחרות - למשל עדות ראייה. בארה״ב, פרויקט ״חפות״ (Innocence project) משתמש בנתוני DNA בכדי לבחון את חפותם של נאשמים. עד כה הוא הוביל לזיכויים של 365 איש ואישה שישבו במעצר על לא עוול בכפם. 20 מהם המתינו להוצאה להורג [5].

מקורות וקריאה נוספת:

1. להרחבה על המקרה 
2. הגברת DNA
3. מאמר מדעי לגבי זיהוי יוזף מנגלה
4. מאמר שבחן יציבות DNA על ביגוד בחשיפה למים בתנאי סביבה שונים
5. נתונים לגבי פרויקט ״חפות״