הסכנות שבחומרים רדיואקטיביים מתחלקות לשני סוגים עיקריים. הראשון, חשיפה לקרינה ישירה, מתרחשת כשאדם הנמצא בסביבת חומרים רדיואקטיביים סופג קרינה מהם. נזקים אלו הם בעיקר מקרינת אלקטרומגנטית הנקראת "קרינת גמא" [2] בעלת יכולת חדירה גבוהה לחומרים. הסוג השני הוא זיהום רדיואקטיבי, מצב בו חומרים פולטי קרינה נספגים בגוף או מתפזרים. הסיכון במקרים כאלו הוא חשיפה מתמשכת לקרינה, שכן החומרים פולטי הקרינה נשארים בגוף. במקרים של בליעה, נשימה או חדירה של חומרים כאלו דרך פצע, עיקר הנזק הוא מקרינות "אלפא" או "ביתא" [3], שהן קרינות גרעיני הליום או אלקטרונים, בהתאמה, בעלות עבירות נמוכה ואנרגיה גבוהה.

במקרה של כורים גרעיניים, אחד מתוצרי הביקוע העיקריים הוא יוד רדיואקטיבי, הפולט בעיקר קרינת גמא. חומר זה הוא מסוכן מאוד, שכן הוא נפלט בצורת גז, מצטבר בבלוטת התריס וגורם להמשך חשיפה. הדרך המקובלת להתמודד עימו היא להציף את בלוטת התריס ביוד לא רדיואקטיבי טרם האירוע, וכך למנוע מהיוד הרדיואקטיבי להצטבר בגוף, בעזרת בליעת כדורי יוד הנקראים "לוגול" [4].

מיד לאחר האירוע בצ'רנוביל, קיבלו העובדים כדורי לוגול ואמצעי הגנה על הנשימה, מתוך מחשבה שגויה שליבת הכור לא נפגעה ועיקר הנזק יגרם מזיהום ולא מקרינה. הנחה שגויה זו הובילה לשימוש באמצעי מיגון לא רלוונטיים ולמותם של עובדים רבים.

למרות השגיאות הרבות שהובילו לתקלה, ראוי לציין את גבורתם הרבה של צוותי הכיבוי וההצלה הסובייטים, שמנעו אסון חמור עוד יותר לאחר התקלה, ורבים מהם שילמו על כך בחייהם. האתגר הראשון היה כיבוי מהיר ככל האפשר של סביבת הכור. לשם כך, נשלחו לאזור כבאים, כשהצוות הראשון שהגיע לאזור היה של תחנת הכוח צ'רנוביל, בפיקודו של סגן ולודומיר פראביק, שמת שבועות ספורים מאוחר יותר ממחלת קרינה [5]. הצוות לא ידע כמה מסוכנים היו העשן הרדיואקטיבי והפסולת הבוערת. לפי העדויות, הם כנראה כלל לא ידעו שמדובר בשריפה של ליבת הכור. גריגורי חמל, נהג אחת הכבאיות, אמר שצוותי הכיבוי הגיעו למקום בערך ברבע לשתיים וראו גושי גרפיט בוערים, דבר שהפתיע אותם. חלקם עלו אל הגג במטרה לכבות את האש הבוערת עליו. איש מהם לא חזר בחיים. חלק מהכבאים העידו כי ידעו שיש שם כמויות קרינה אדירות, אך בחרו לבצע את המשימה מתוך חובה מוסרית.

השריפה פיזרה חומרים פולטי קרינה רבים לאוויר, כמו יוד 131 רדיואקטיבי אותו הזכרנו קודם, סטרונציום 90 (שבו, לכאורה, נעשה מאוחר יותר שימוש בכדי לחסל סוכני קגב שערקו) וצזיום 137, שהיה חלק מתקלה מפורסמת אחרת [6].

המשימה הראשונה הייתה לכבות את השריפה על גג כור מספר 4 ובבניינים שסביבו, בכדי להגן על כור מספר 3. השריפות כובו עד חמש לפנות בוקר, אולם במחיר חיי רבים מהכבאים והעובדים, שנחשפו לכמויות קרינה עצומות. השריפה כובתה בסיוע מסוקים שהפילו על הליבה כ5000 טונות חול, עופרת וחימר, יחד עם בורון, חומר הסופג קרינת נויטרונים. רבים מהטייסים ידעו כי לא יחזרו ממשימה זו, ובכל זאת ביצעו אותה [7].

בשלב הבא, היה צריך לאסוף את גושי החומר שעוד בערו ופלטו זיהום רדיואקטיבי לאוויר. הניסיון הראשון היה בעזרת עגלות רובוטיות ובולדוזרים שנשלטו מרחוק, אולם גישה זו נכשלה. הקרינה העצמתית הרסה את המעגלים האלקטרוניים השולטים במערכות אלו ומנעו שימוש בהם. הפתרון היה שימוש במה שהסובייטים כינו "ביו-רובוטים" - חיילים שלבשו ציוד מגן מאסיבי. הערכות קרינה קבעו כי כל חייל יכול לשהות בשטח לא יותר מ-40 שניות. משך זמן זה אמור היה ליצור חשיפה שאיננה קטלנית. בהתאם לכך, הגיעו כמויות גדולות של חיילים למקום, וכל אחד מהם רץ פנימה, בחר גוש אחד או שניים של חומר בוער, זרק אותו למבנה הליבה ורץ החוצה. למרות שכל חייל אמור היה לבצע משימה זו פעם אחת בלבד, היו שדיווחו כי נכנסו חמש או שש פעמים. בכל זאת, הוכיחה גישת הביו-רובוטים את עצמה והחיילים הסובייטים הצליחו לאסוף את החומרים הבוערים, כמעט ללא אבדות בנפש. אחד ההסברים לכך הוא שככל שחשיפה לקרינה מפוזרת על פרק זמן ארוך יותר, היא מסוכנת פחות [8]. לכן, חיילים שנחשפו למנות קרינה על פני פרקי זמן נפרדים, נפגעו פחות מאלו שנחשפו בבת אחת לקרינה.

לאחר כיבוי השריפות החיצוניות, המשיכה ליבת הכור לבעור. לכן, השלב הבא והאחרון בטיפול הישיר בתקלה, היה איטום של הליבה. באחד הפרוייקטים ההנדסיים הגדולים בהיסטוריה, חילקו ביניהם כרבע מיליון פועלים, מהנדסים וטייסי מסוקים חשיפות קרינה, לשם בניית מבנה בטון שאטם את הליבה ועצר את פליטת החומרים המזהמים. תהליכי הניקוי נמשכו עוד חודשים ארוכים לאחר סגירת המבנה.

לתקלה היו השלכות הרסניות, מעבר לאלפי הרוגים וחולים. כמות הזיהום הרדיואקטיבי שנפלטה בתקלה מוערכת להיות פי 400 מאשר בהפצצות על הירושימה ונגאסאקי. קרינת הרקע בכל העולם עלתה. כ-100,000 קילומטרים רבועים של שטח אדמה כוסו בזיהום רדיואקטיבי. תוצאות התקלה נמדדו במדינות רבות מחוץ לברית המועצות. ערים שלמות פונו מיושביהן ונותרו נטושות.  

התקלה בצ'רנוביל מהווה אנדרטה נצחית לסיכונים הרבים שבעידן הגרעין, ולקלות בה אנו יכולים להשמיד את העולם בו אנו חיים. למרות יתרונותיה הרבים, יש להשתמש באנרגיה גרעינית בזהירות הראויה בכדי למנוע תקלות מסוג זה.

<<<חזרה לחלק ג' | <<<חזרה לחלק א'

מקורות והרחבות:

[1] פוסט קודם

[2] קרינת גמא

[3] קרינות אלפא וביתא

[4] לוגול

[5] מחלת קרינה

[6] על התקלה הרדיואקטיבית בברזיל

[7] תיעוד של התרסקות מסוק במהלך הטיפול בתקלה

[8] על ניהול חשיפות לקרינה