לפני כשנה וחצי כתבנו על מציאתה של "ליטל פוט". כעת  נחשפו פרטים על המאובן "ליטל פוט", שלד כמעט שלם השייך למין קדום בשושלת האדם. הייתה זו אישה בוגרת שחיה לפני 3.67 מיליון שנה, הלכה על שתיים וגם טיפסה על עצים. המין המדויק אליו השתייכה עדיין נתון לוויכוח
ראשיתו של הסיפור היא באזור בדרום אפריקה המכונה "ערש האנושות", לפני 24 שנים. או אולי בעצם, לפני 3.67 מיליון.
מערות סטרקופונטיין (Sterkfontein), הנמצאות כמה עשרות קילומטרים מחוץ ליוהנסבורג, זכו לכינוי הזה משום שבעבר נמצאו בהן מאובנים לא מעטים, כולל עצמות של מין קדום בשושלת האדם. המאובנים האלו, שהתגלו שם בעשרות השנים האחרונות, שייכים למין אוסטרלופיתקוס אפריקנוס (Australopithecus africanus). האפריקנוס חיו לפני כ-3 מיליוני שנה: כחצי מהדרך בין האב הקדמון המשותף לנו ולשימפנזים, שחי לפני כ-5-7 מיליון שנה, ובין ימינו.
אבל הסיפור שלנו מתחיל ב-1994, כאשר הפלאונטולוג רון קלארק מצא כמה עצמות קטנות, שנראו כשייכות לאוסטרלופיתקוס. אותן עצמות הן שהעניקו למאובן את הכינוי "ליטל פוט", כמעין פרודיה על, או אולי מחווה ל, היצור המיתולוגי "ביגפוט" [1].
קלארק פנה אל המקום בו נאספו את העצמות וראה שהיו עוד חלקים מהשלד בתוך הסלעים. כך החלה עבודה מפרכת של הפרדת העצמות מהאבן שסביבם, עבודה שלקחה כעשרים שנה. בסיומה היה בידי החוקרים יותר מתשעים אחוזים של השלד הקדום, שגילו כ-3.67 שנים – ממצא לא פחות ממדהים.
למה מדהים? כי שלדים קדומים שלמים כל כך כמעט ולא קיימים. לא כל בעל חיים משאיר אחריו עדות מאובנת, אפילו לא אחד ממאה אלף. רק כשהתנאים מסתדרים בדיוק כפי שצריך, כשאוכלי נבלות לא מפזרים את העצמות ומפרקים אותן, כשהשלד שוקע, למשל, במים רדודים שיהפכו יום אחד לסלע, או במערה, רק אז יש לנו סיכוי למצוא את העצמות מיליוני שנה לאחר מכן.
לרוב יהיו אלו עצמות בודדות, לא שלד שלם. לשם השוואה, עשרים שנה לפני שקלארק הבחין לראשונה בעצמות של ליטל פוט וכמה אלפי קילומטרים צפון-מזרחה משם, במדבר האתיופי, מצאו דון ג'והנסון ועמיתיו את השלד השלם ביותר של אוסטרלופיתקוס, מלבד ליטל פוט, שנמצא אי פעם. המחשבה שכל העצמות שמצאו שייכות לפרט אחד ויחיד גרמה למשהו הדומה לשיגעון במחנה של החוקרים: הם לא יכלו לחלום על ממצא טוב מזה. "לוסי", כפי שכונה המאובן בחיבה, סיפקה לחוקרים מידע רב על בני מינה, המין אוסטרלופיתקוס אפרנסיס (A. afarensis), והפכה לאחד הסמלים של האבולוציה האנושית. אבל העצמות שבידי החוקרים מרכיבות רק כארבעים אחוזים מהשלד של לוסי.  
ברור אם כך מדוע עורר השלד השלם-הרבה-יותר של ליטל פוט התרגשות כה גדולה. אז מה בסופו של דבר למדנו ממנו, ומה אנחנו יודעים היום על אותו אוסטרלופיתקוס קדום?
הרבה יותר משידענו לפני כמה חודשים, שכן קלארק ועמיתיו פרסמו בנובמבר האחרון ארבעה מחקרים על היבטים שונים של המאובן: גילו, גפיו, הגולגולת שלו, וסימנים לפציעה באחת הזרועות [2-5]. המחקרים לא פורסמו עדיין בכתב עת מדעי, אך הם מתוכננים להופיע בקרוב בגיליון מיוחד של Journal of Human Evolution. בינתיים החוקרים העלו אותם לאתר BioRxiv, אתר שמאפשר הפצת מאמרים באינטרנט לפני שהם מופיעים בכתבי עת. המאמרים באתר לא עברו את ביקורת העמיתים - חלק חשוב מתהליך הפרסום בכתב העת, שבו מדענים מהתחום בודקים את המאמר, מעירים עליו ומבקשים תיקונים. לכן צריך לקחת את מה שכתוב בהם בעירבון מוגבל: ייתכן שחלק מהטענות לא יעברו את המבחן שיעמידו בפניהם אותם עמיתים.
לפרסום המוקדם באינטרנט יש סיבה – האם היא סיבה טובה, זו כבר שאלה אחרת. במשך כל השנים שמר קלארק על גישה כמעט בלעדית למאובן, לו ולצוותו בלבד. חוקרים אחרים, ובראשם חוקר המאובנים לי ברגר, ביקשו לחקור את ליטל פוט גם הם, אך בקשותיהם נדחו. ב-2017 החליטה אוניברסיטת וויטווטרסרנד (Witwatersrand) ביוהנסבורג, בה עובד קלארק לתת לברגר לחקור את המאובן, אך הציבה תנאי: שלא יפרסם כלום לפני ה-30 בנובמבר 2018, כדי לתת הזדמנות לקלארק לפרסם ראשון. אלא שפרסומים לוקחים זמן, הדדליין הגיע, והמאמרים עוד לא ראו אור. לכן מיהר קלארק והעלה אותם לביו-ארכיב [6].
הנה מה שלמדנו מהמאמרים: ליטל פוט הייתה אישה, כך עולה ממבנה האגן שלה. מצב העצמות שלה מעיד שהייתה בוגרת, וככל הנראה מבוגרת למדי, אם כי קשה לקבוע את גילה במדויק. גובהה היה כמטר ושלושים, גבוה יחסית להערכות שנעשו לגבי מאובני אוסטרלופיתקים אחרים.
בשלד הזה יכלו החוקרים, בפעם הראשונה, למדוד במדויק גם את אורך הזרועות וגם את אורך הרגליים של פרט יחיד. המדידה העלתה שהרגליים של ליטל פוט היו ארוכות מזרועותיה, אך עדיין לא ארוכות כמו אצלנו: כך שהיא נמצאת ביננו ובין קופי האדם החיים כיום, כמו שימפנזים או אורנג-אוטן, שזרועותיהם ארוכות יותר מרגליהם. רגליים ארוכות עוזרות בהליכה על שתיים למרחקים ארוכים, שכן הן מאפשרות צעדים ארוכים יותר. זרועות ארוכות לעומת זאת עוזרות בטיפוס.
ליטל פוט אם כך הייתה מותאמת להליכה יותר מקופי האדם, ומותאמת לטיפוס יותר מאיתנו. זרועותיה הקצרות יחסית היקשו עליה לסחוב משאות בזמן הליכה, אך היא כן הייתה מסוגלת לצעוד למרחקים ארוכים למדי. מוחה, כמו מוחם של האוסטרלופיתקים האחרים, היה קטן, לא גדול בהרבה מזה של שימפנזה.
לאיש אין ספק שליטל פוט הייתה שייכת לסוג אוסטרלופיתקוס, אבל לאיזה מין? נראה הגיוני לשייך אותה למין אוסטרלופיתקוס אפריקנוס, שמאובנים שלו נמצאו בסמוך. אלא קלארק טוען שהיא שייכת למין אחר, חדש, לו הוא קרא אוסטרלופיתקוס פרומתאוס (A. prometheus) – שם שהוצע בעבר למאובן אחר אך בסופו של דבר לא נכנס לשימוש. ליטל פוט, טוען קלארק, הייתה שונה מספיק מהאפריקנוס כדי להצדיק את השם החדש: הפנים שלה היו שטוחות יותר, והיו לה שיניים גדולות, עם רווח בין הניבים לחותכות. מבנה השיניים והדרך שבה הן נשחקו במהלך חייה מעיד על תזונה צמחונית, בעוד אפריקנוס היה ככל הנראה אוכל-כל.
לא כולם מסכימים עם הפירוש הזה. זוהי תופעה שנראית שוב ושוב בתחום חקר המאובנים, ובמיוחד כשמדובר בשושלת האנושית: יש מאובנים מעטים כל כך, וכשחוקר מוצא מאובן בעל ערך הוא פעמים רבות ממהר להכריז עליו כעל מין חדש. "מין חדש בשושלת האדם" היא כותרת שזוכה לפרסום רב יותר, ויש לה סיכוי גדול יותר להוביל למימון מחקר עתידי, מאשר פשוט "מאובן חדש".
בקשר לליטל פוט, נראה שהקונצנזוס הוא שנצטרך לחכות לדעות של חוקרים נוספים שיבחנו את המאובן לפני שנוכל לקבוע בוודאות מי ומה היא הייתה. אין שום ספק, ששלד שלם כל כך מוסיף הרבה לידע שלנו על אוסטרלופיתקים ועל האבולוציה של האדם, אבל הידע הזה לא יכול להתבסס כולו על טענות של צוות מחקר אחד. ככל שיותר חוקרים יראו את המאובן, ויבחנו את המאמרים של קלארק וצוותו, כך נוכל להיות בטוחים יותר במסקנות.
https://www.youtube.com/watch?v=zsmK6rJOtIY
מקורות:

1. המאמר: Little Foot’ hominin emerges from stone after millions of years'
2. BioRxiv מאמר ראשון: https://www.biorxiv.org/content/early/2018/11/29/481556
3. BioRxiv מאמר שני: https://www.biorxiv.org/content/early/2018/12/04/483495
4. BioRxiv מאמר שלישי: https://www.biorxiv.org/content/early/2018/11/29/482711
5. BioRxiv מאמר רביעי: https://www.biorxiv.org/content/early/2018/12/04/486076
6. כתבה ב- NewScientist