סיפורנו מתחיל בשנת 1906, כאשר נצפו לראשונה חיידקים בצורת סליל בדגימות קיבה של חולי קרצינומה (גידול סרטני) של הקיבה, וכן התגלו חיידקים דומים אצל חולים עם כיב קיבה ותריסריון. אולם באותן השנים הרופאים סברו כי חיידקים לא יכולים להתקיים בקיבה, המסייעת בעיכול ובמיגור מחוללי-מחלה מכיוון שהיא מאוד חומצית. לכן הם שיערו שאלו חיידקים שמקורם בחלל הפה ושהדגימה מזוהמת.
בשנות החמישים דיווחו חוקרים על גילוי האנזים אוראז (Urease) בקיבה, וכן על קשר ישיר בין האנזים לכיב קיבה. האוראז מפרק את השתנן (אוראה) - תוצר של פירוק חלבונים הקיים באופן טבעי בגוף. השתנן מתפרק לפחמן דו חמצני ולאמוניה - שבתמיסה מימית הופכת ליון ליון אמוניום וליון הידרוקסיד - ובכך הופכת את הסביבה לבסיסית יותר. האנזים אוראז מיוצר על-ידי חיידקים, שמרים וצמחים, אך לא בגוף האדם. החוקרים הציעו שהאוראז נוכח כדי להגן על רירית הקיבה על ידי נטרול רמת החומציות, אך לא הצליחו להסביר את מקורו.
בשנת 1971 החוקר אנגלי הווארד סטיר בדק דגימת קיבה במיקרוסקופ אלקטרונים - אמצעי חדיש בתקופה זו - ומצא חיידק סלילי בקיבתם של חולים עם כיב, אשר לא נמצא באנשים בריאים. סטיר ועמיתיו לא הצליחו לגדל חיידקים אלו בתרבית, לכן לא יכלו לאשש שהחיידק שראו במיקרוסקופ אכן גרם לכיב הקיבה.  
בינתיים, בצד השני של כדור הארץ, אי שם באוסטרליה, הבחין החוקר רובין ווארן בקו כחול יוצא דופן על פני השטח של רירית הקיבה בדגימה שגרתית שבדק. תחת המיקרוסקופ, הוא ראה לראשונה בבירור שכבת חיידקים על גבי דגימת רירית הקיבה. זה היה ביום הולדתו,  11.6.1979. שנתיים אחר-כך חלה נקודת המפנה בסיפור והמיסתורין החל להתבהר. ווארן פגש את החוקר בארי מרשל וביחד הם עשו היסטוריה - ההיסטוריה המודרנית של "החיידק בעל הצורה הסלילית" Helicobacter pylori.

איור 1: החיידק Helicobacter pylori

 
מרשל סייע להשלים את הפיסה החסרה בפאזל: יחד עם ווארן הם ערכו מחקר בו אספו דגימות ביופסיה מקיבותיהם של כ-100 חולים וחיפשו קשר בין תסמיני המחלה לחיידקים. הם ניסו לגדל את החיידקים מהדגימות על צלחות פטרי, ונכשלו. אבל כאן המזל האיר להם פנים. בדרך כלל, מגדלים תרבית במשך כיממה, אך בגלל טעות גורלית הדגימה ה-35 נשכחה בארון גידול התרביות לחמישה ימים, סוף השבוע הארוך של חג הפסחא. כשהחוקרים חזרו מחופשת החג הם מצאו את החידק המסתורי שבינתיים גדל לאט ובסבלנות. כך, בעזרת הדגימה שנשכחה, הצליחו החוקרים למצוא דרך לגדל את החיידקים במעבדה ולהדגים לראשונה את הקשר הישיר בינם לכיבי קיבה.  
אולם היתה עוד כברת דרך לעבור. הקהילה המדעית עדיין לא ממש השתכנעה שהחיידק הוא אכן הגורם הישיר לכיב הקיבה. במעשה של יאוש מרשל עשה מעשה בלתי ישוער ושתה כמות נכבדת של החיידקים. מהר מאוד הוא חלה בדלקת חריפה של הקיבה, אך הצליח לטפל בעצמו באנטיביוטיקה, וכך הוכיח את הקשר הסיבתי בין החיידק למחלה. עם השנים הסתבר שמדובר בחיידק נפוץ ביותר, שקיים בקיבה של למעלה ממחצית מהאוכלוסייה האנושית בעולם. בשנת 2015 הוערך כי כ-4.4 מיליארד בני אדם נושאים את החיידק, אם כי לא אצל כולם הוא גורם לתסמינים.

איור 2: ווארן (מימין) ומרשל (משמאל)

 
אם כך,  איך מצליח Helicobacter pylori לחיות ולהתרבות בקיבה החומצית ולעקוף את מנגנוני ההגנה של הקיבה? לחיידק יש שוטון  – מעין זנב – המאפשר לו לחדור לתוך רירית הקיבה ולהצמד לתאים מתחתיה (האפיתל) שם הסביבה פחות חומצית. בנוסף, הוא מייצר כמות רבה של האנזים אוראז (שצויין לעיל) שהופך את הסביבה שלו לפחות חומצית, ומאפשר לו להתרבות.
מערכת החיסון מגיבה נגד החיידק שמתרבה וכתוצאה מכך מתפתחת דלקת הפוגעת ברקמות הקיבה (גסטריטיס). לאורך זמן הדלקת גורמת להרס ולשינוי המבנה של תאי הקיבה, וכן להיווצרות כיבים. אצל חלק מהחולים מצב זה עלול להוביל לסרטן.  תגלית חשובה זו הובילה לטיפול אנטיביוטי משולב בכיב הקיבה ולהפחתת הסיכוי לסרטן הקיבה, ובכך שיפרה את בריאותם של מיליוני בני אדם והצילה את חייהם של רבים.
על תגלית חשובה זו, ווארן ומרשל זכו בפרס נובל לרפואה בשנת 2005.
סרטון על התגלית:

מקורות והרחבות:
How Helicobacter pylori acquired its name, and how it overcomes gastric defence mechanisms
A historical perspective of Helicobacter gastroduodenitis and its complications
Global Prevalence of Helicobacter pylori
פרס נובל לרפואה בשנת 2005 שהוענק לווארן ומרשל