אריות בנמיביה, החיים באופן יוצא דופן באזור מדברי, למדו מחדש לצוד בעלי חיים ימיים 35 שנה אחרי שהמנהג נכחד יחד עם אחרוני האריות באיזור.
רוב האריות באפריקה חיים בסוואנות. הם אינם בררניים במיוחד בבחירת הטרף ולרוב יאכלו את הטרף הנפוץ ביותר באזור מחייתם, כאשר לרוב זה יהיה אנטילופה כלשהי או זברה.
בנמיביה, מוכרת אוכלוסייה מיוחדת של אריות שהתאימה את עצמה לחיים במדבר. אריות אלו חיים במדבר שגובל בחוף,  שהוכרז ב-1971 כשמורת טבע "פארק חוף סקלטון". מיד לאחר הכרזת השמורה נצפו אריות שטורפים בעלי חיים ימיים כמו דובי-ים, קורמורנים ואפילו לויתן שנפלט לחוף. אבל התצפיות האלו היו נדירות. בשנות השמונים של המאה הקודמת גברו קונפליקטים בין רועי הצאן והבקר לבין האריות, עד שניצוד האריה האחרון בשנת 1990.  
בשנת 1997 התגלתה אוכלוסייה מרוחקת של אריות שפרטים ממנה הגיעו ואכלסו מחדש את הטריטוריות שהתפנו. בשנים שאחרי, ירדה כמות יפה של משקעים באזור (שלרוב נעה בין 0 ל-100 מ"מ). הצמחיה שגשגה, איתה גם אוכלי העשב והאריות הלכו והתרבו. אכיפה טובה יותר, יוזמות שמירת טבע והבנה שתיירות תורמת לכלכלת המדינה ולרווחת התושבים, גרמו לכך שהאריות שהגיעו מחדש אל האזור יכלו להתרבות ולשגשג בו.
בשנת 2012 כבר היו חמש להקות של אריות באזור השמורה. כל אחת מהן חולשת על טריטוריה בגודל של כ- 4,700 קמ"ר. זוהי הטריטוריה הגדולה ביותר שנרשמה עבור אריות. גודל זה לא נובע משיגעון גדלות, להיפך. הוא אילוץ הנובע מכך שבית הגידול דל במשאבים ותומך בכמות נמוכה של טרף. האריות משוטטים בטריטוריה כשהם מדלגים בין כתמים עשירים במזון, כמו גדות נחלים ושפכי נחלים ליד החופים. האזור החופי מהווה רק כ-3% משטח הטריטוריה, אך היום החשיבות שלו עולה בהרבה על גודלו היחסי.
בשנת 2002 נראו לראשונה שלוש לביאות מהאוכלוסייה החדשה משחרות לטרף לחופי האוקיינוס. הן למעשה "גילו מחדש" את הפוטנציאל הטמון בבעלי החיים הימיים ולימדו את אוכלוסיית האריות לצוד טרף שכזה. עד 2016 אכילת דובי-ים לא היתה שכיחה. למרות שישנן ארבע מושבות של דובי-ים איונים (Arctocephalus pusillus) באזור, האריות לא ביקרו בהן והם לא היו חלק מתפריטם. קיומן של ארבע המושבות על החוף הוא עניין ייחודי לנמיביה. לרוב דובי-הים ועופות מעדיפים איים סמוכים לחוף בהם הם מוגנים מפני טורפים.
שנת 2017 הייתה שנה שחונה מאוד בנמיביה. הטרף היה מועט והאריות הרעבים חיפשו טרף בשפכי הנחלים הפוריים יחסית, וזה קרב אותם לאיזור הים. שם החלו לטרוף דובי-ים, עופות המקננים בחופים, קורמורנים, פלמינגו, צבי-ים ובעלי חיים ימיים אחרים. הם גם התחילו לשחר לטרף באזורי הגאות והשפל כך שיתכן שהרחיבו את התפריט לייצורים ימיים נוספים. מה תהיינה ההשלכות של אכילת דובי-הים העתירים בשומן על אוכלוסיית האריות? עוד מוקדם לדעת. מה גם, ששנה עתירת משקעים עשויה להחזיר את האריות אל המדבר לצוד ראמים, דלגנים ודרבנים כפי שהם תמיד עשו.  
מה אנחנו למדים מהסיפור הזה? שהטבע הוא גמיש ובעל תושייה. שאוכלוסיות יכולות להשתקם אם מאפשרים להן ומנטרלים את הלחצים שהביאו להכחדתן המקומית, ושתמיד כדאי להיות פתוחים לטעום מאכלים חדשים 🙂

סרטון קצר על שמורת חוף סקלטון

מקורות וקריאה נוספת:

1.  המאמר המקורי
2.  לקריאה נוספת באתר הגרדיאן
3.  דף האריה ברשימה האדומה של ה-IUCN