בקטנה: התוכילֵיל הניו זילנדי, או בשמו המקומי הקקפו, הוא תוכי משונה וייחודי הנמצא בסכנת הכחדה חמורה. הוא מסנכרן את עונות הרביה שלו עם עונת הפריחה של עץ הרימו המתרחשת אחת לכמה שנים. עובדה זו מקשה על מאמצי מחלקת השימור בניו זילנד להגדיל את אוכלוסיית התוכילֵיל המונה כעת פחות מ-150 פרטים.
הקקפו (Strigops habroptila) או התוכילֵיל בעברית, הוא תוכי מיוחד במינו: הוא התוכי הכבד ביותר בעולם, הוא אינו יכול לעוף, הוא פעיל לילה, הוא צמחוני והוא נדיר מאד - רק 148 תוכים חיים בניו זילנד.
בעבר היה התוכיליל הניו זילנדי בין העופות הנפוצים ביותר בניו זילנד. המצב השתנה עם הגעת בני האדם אל האיים לפני כ-1,200 שנים. המאורים, המתיישבים הראשונים, הרסו בתי גידול על ידי שריפת יערות וצדו את התוכים המהווים טרף קל. הם נטרפו גם על ידי יונקים טורפים כמו הכלב או החולדה הפולינזיים, ובהמשך על ידי יונקים שהובאו על ידי האירופאים, כמו חתולים, חולדות, הרמינים ופוסומים. ההתיישבות האירופאית בתחילת המאה ה-19 הובילה להרס נרחב עוד יותר של בתי גידול. בעבר, היה נהוג לומר שאם תנענע עץ יפלו ממנו שלושה או ארבעה תוכילילים, אך בתחילת שנות ה-70 אותרו רק 18 תוכים בפיורדלנד, אזור פראי באי הדרומי, כולם זכרים.
הצלת התוכיליל, שהיה בדרכו להכחדה בטוחה למדי, הפכה לפרויקט מרכזי עבור מחלקת השימור (Department of Conservation) של ניו זילנד. בשנת 1977 התגלתה אוכלוסייה גדולה יחסית של תוכים על האי סטיוארט שכללה זכרים ונקבות. נראה שאוכלוסייה זו שרדה כי האי ברובו אינו מיושב על ידי בני אדם, וכן, יש בו מעט מאוד טורפים. עם זאת, על מנת להגן עליהם מפני חתולי בר, הם הועברו בהדרגה לאיים שאין בהם טורפים כלל (באופן טבעי על איים אין טורפים, והאיים נוקו מהטורפים שהובאו אליו).
על אף שהוסר איום הטורפים, עתידם של התוכים נשאר לוט בערפל. בין השנים 1985 ו-1995 תועדו שישה קינונים בלבד. רק מחצית מ-19 הנקבות הזדווגו באותו עשור והן הטילו בסך הכל כ-20 ביצים מופרות. מתוכן שרדו רק שלושה גוזלים. לכן הגדיר פרויקט שימור התוכיליל שלושה יעדים מרכזיים: לעודד את הרביה, לשפר את הצלחת הקינונים וכמובן - לנסות להבין מדוע מתרבה התוכיליל לעיתים כה רחוקות.
ההשערה הרווחת היא שהתוכים מתרבים רק כאשר יש מספיק מזון זמין עבור הגוזלים. בשנת 2004 קיבלו נקבות תוכיליל תוספת מלאכותית של מזון בניסיון לעודד אותן להתרבות, אך אף אחת לא קיננה. מה שכן התגלה, היה קשר בין עונת הרביה לבין זמינות פירות של עצים השייכים למשפחת הפודוקרפיים (Podocarpaceae), משפחה של עצים מחטניים הנפוצים בחצי כדור הארץ הדרומי בלבד. אחד מהם הוא עץ הרימו (Dacrydium cupressinum).
עץ הרימו גדל רק בניו זילנד. הוא יכול להגיע לגובה של עד 35 מטרים, והוא בעל תוחלת חיים של כ-700 שנים. פרי הרימו עשיר בסידן ומכיל גם חלבונים, חומצות שומן וסוכרים. הוא המזון החביב על התוכיליל, שעל אף שאינו יכול לעוף, עדיין מטפס לצמרות העצים כדי לנשנש את הפירות. עצי הרימו מפיקים כמות אדירה של פירות שמשפרת את סיכויי העצים להתרבות באירוע הנקרא מאסטינג (mast seeding או masting). אירוע מאסטינג מתרחש אחת לכמה שנים, בדרך כלל כשהטמפרטורות גבוהות מהרגיל לעונה.
מאז שנת 1996 תועדו קינונים באי קודפיש, שבו מתגוררת מרבית אוכלוסיית הקקפו כיום, רק כאשר למעלה מעשרה אחוזים מענפי עצי הרימו נשאו פרי בחודש אוקטובר.
מדוע מסתמכים התוכים על עצי הרימו? הסנכרון עם עצי הרימו, המפיקים כמות גדולה של פירות רק כל כמה שנים, מבטיח אספקה נדיבה של מזון עבור נקבת הקקפו אשר מגדלת את גוזליה לבד: גוזל ממוצע צורך יותר מ-5,000 פירות רימו בלילה (משקל כל פרי 0.1 גרם). הגוזלים אמנם עוזבים את הקן כעבור עשרה שבועות, אך הנקבה ממשיכה להאכיל אותם למשך שלושה חודשים נוספים. בנוסף, מאחר והתוכיליל חיים ביחידות, אירוע מאסטינג מסמן לכל התוכים האם להתכונן להזדווגות או לא.
בעזרת נחישות, התמדה ולא מעט כסף, גדלה אוכלוסיית הקקפו מ-51 תוכים בשנת 1995 ל-148 כיום.
בחודש אוקטובר האחרון, מחלקת השימור בניו זילנד בדקה את אחוזי הבשלת פרי הרימו על האי קודפיש. התוצאה הסופית הראתה ש-39.5 אחוזים מהעצים שנבדקו נשאו פירות. זהו אחוז פרי הרימו הגבוה ביותר שנמדד אי פעם על האי. מכיוון שכיום יש יותר מ-50 נקבות בקרב אוכלוסיית התוכים, ניתן לצפות למספר מכובד של גוזלים. כך תתקרב מחלקת השימור בניו זילנד, אמנם בצעדי קקפו איטיים, לאחת ממטרות פרויקט השימור: אוכלוסיה של 500 ציפורים לפחות.
 
 
מקורות:
עמוד הפייסבוק הרישמי של הקבוצה לשימור הקקפו - Kākāpō Recovery
אתר החברה לשימור בטבע הניו זילנדי: פרויקט שימור הקקפו
Ballance, A. (2010). Rescued from the brink of extinction; kakapo. Nelson: Craig Potton Publishing.
Cottam, Y., Merton, D. V., Hendriks, W. H. (2006). Nutrient composition of the diet of parent-raised kakapo nestlings. Notornis 53(1): 90-99.
Dawson, J., Lucas, R., Connor, J., Brownsey, P. J. (2011). New Zealand's native trees. Nelson: Craig Potton Publishing.
Harper, G. A., Elliott, G. P., Eason, D. K., Moorhouse, R. J. (2006). What triggers nesting of kakapo (Strigops habroptilus)? Notornis 53(1): 160.
Cresswell, M.M. (1996). Kakapo recovery plan, 1996-2005. Kakapo Management Group, Department of Conservation.
Powlesland, R.G.; Merton, D.V.; Cockrem, J.F. (2006): A Parrot Apart: the Natural History of the Kakapo (Strigops habroptilus), and the Context of its Conservation Management. Notornis 53(1): 3-26.
 
צילמה:  Klaartje Van Schie