מזה כמה עשורים מכון מחקר ברוסיה מביית שועלים כדי לחקור את תהליך הביות ואת הגנים שעומדים מאחוריו. על ידי ברירה של תכונה יחידה בשועלים (חברתיות) לאורך כמה דורות ומיפוי ה-DNA של שועלים אלו, זיהו החוקרים את אזורי ה-DNA הקשורים בתכונה זו.

כל מי שמגדל כלב יודע כמה קשה לדמיין שהכלבים אוכלי-הנעליים-רודפי-הכדורים שלנו חולקים קשר גנטי כלשהו עם זאבים פראיים. אבל לא רק שהם חולקים קשר, אלא מקורם בזאבים כאלו ממש. במשך אלפי שנים בררו בני האדם את התכונות הרצויות להם בזאבים והרבו רק את הפרטים שהפגינו תכונות אלו. בברירת התכונות וההתנהגויות הרצויות להם, בררו בני האדם גם את הגנים האחראים לתכונות אלו והביאו לשינוי לא רק בהתנהגות הזאבים, אלא גם ב-DNA שלהם. כך, למעשה, בייתו בני האדם את הזאבים לכדי הכלבים שאנחנו מכירים כיום.

אבל מה בדיוק קרה בתהליך הביות? מהם אותם הגנים שנבררו? כדי לענות על שאלות אלו, החלו ב-1959 במכון לחקר הציטולוגיה והגנטיקה בנובוסיבירסק (רוסיה) תהליך ביות חדש מסוגו  – ביות השועל המצוי. השועל המצוי הוא קרוב משפחה של הזאב, והאב הקדמון המשותף שלהם חי רק לפני 10 מיליון שנים. מדובר בזמן קצר מאוד במונחים אבולוציוניים והשועלים נחשבים לבעלי דימיון רב לזאבים. אלא שלעומת הזאבים שנבררו על מגוון רחב של תכונות, השועלים במחקר נבררו רק על סמך החברתיות שלהם כלפי בני אדם. בקבוצה אחת של שועלים נבררו רק השועלים החברותיים ביותר, בקבוצה שנייה נבררו רק השועלים התוקפניים ביותר ובקבוצה שלישית – לא נבררו השועלים כלל ולכן למעשה לא עברו ביות. בברירה של תכונה יחידה יכלו החוקרים לבודד בצורה היעילה ביותר את אזורי ה-DNA הקשורים לתכונה הזו.

במאמר שפורסם לאחרונה, מיפו החוקרים את רצף ה-DNA של השועלים משלוש הקבוצות ומצאו 103 קטעי DNA בהם היו הבדלים בין הקבוצות. חלק מקטעי ה-DNA הכילו גנים המוכרים ממחקרים קודמים, למשל גנים הקשורים למערכת החיסון או גנים הקשורים בהפרעה ביפולרית ובספקטרום האוטיסטי בבני אדם. כמו כן, נמצאו גנים הקשורים לתסמונת וויליאמס בבני אדם, המאופיינת בין היתר בהתנהגות חברותית מוגברת. באופן מפתיע, הפרופיל הגנטי של תסמונת וויליאמס דמה יותר לזה של השועלים התוקפניים מאשר השועלים החברותיים. עם זאת, תסמונת וויליאמס מאופיינת פעמים רבות גם בחרדה, מה שיכול להסביר גם את ההתנהגות התוקפנית של השועלים. ממצא זה מראה כמה מורכב הקשר בין התנהגות לגנים. אזורי DNA נוספים שנבדלו בין הקבוצות נמצאו גם במחקרים על ביות כלבים.

גן בולט אחד שנבדק הוא SorCS1, לו תפקיד חשוב בתאי עצב (נוירונים). כדי לבחון את השפעתו על התנהגותם של השועלים, החוקרים מדדו איך השועלים הגיבו לנוכחות בני אדם בכמה מצבים שונים. הם מצאו כי יש קשר בין ההתנהגות לבין גרסת הגן שהייתה לאותם שועלים: לרוב השועלים החברותיים הייתה גרסה שונה מליתר השועלים. לגן הזה, אם כך, יש השפעה על מידת החברותיות בשועלים.

שינוי התנהגותי משמעותי נצפה בתהליך הביות של השועלים החברותיים ביחס לשועלים הלא מבוייתים. הם חדלו לפחד והחלו לחפש את קרבתם של בני האדם ואף לכשכש בזנב לקראתם. אבל לא רק התנהגותם השתנתה. צבע פרוותם השתנה, זנבם הסתלסל כזנב כלבים, רבייתם הושפעה. למרות הברירה של תכונה אחת - תכונות נוספות הושפעו הודות לאופן המורכב בו עובדת הגנטיקה (כאשר גן יחיד יכול, למשל, להשפיע על כמה תכונות). המשמעות של כך היא שלא כל השינויים נובעים מברירה מכוונת, אלא חלקם תוצרי לוואי של הביות.

המחקר מהווה אבן-דרך חשובה בהבנת תהליכי הביות ומדגים איך ברירה מלאכותית של תכונות משפיעה כבר בתוך דורות ספורים. מעבר לכך, הוא מסייע לזהות את אזורי ה-DNA הקשורים להתנהגות חברתית. זיהוי תפקידם של כלל אזורי ה-DNA שנמצאו במחקר ייקח עוד זמן אבל בהחלט יש למה לצפות. במכון המחקר ממשיכים לביית את השועלים וללמוד מהם ואין ספק שצפויות עוד תגליות מעניינות בעתיד. עד אז נמשיך לתהות האם קם מתחרה לחברו הטוב ביותר של האדם והאם ביום מן הימים גם שועלים ירבצו על ספותינו.

צילום: Kingston Photography, for the JAB Canid Education & Conservation Center

מקור וקריאה נוספת:

• המאמר המקורי
• עוד על ביות כלבים.