מתישהו סביב ה-1 באוגוסט 1978 היה עוד יום שגרתי בעבודת של ג'נט פרקר, צלמת מעבדתית במעבדות הרפואיות של אוניברסיטת בירמינגהם. היא לא ידעה שהיא הולכת להיות הקורבן האחרון של מחלה שנכחדה מהעולם.

היא כנראה פיתחה תמונות בחדר החושך בו עבדה תמיד. החדר היה ממוקם מעל המעבדה של הרופא והווירולוג, פרופ' הנרי בדסון (Bedson), שחקר בין היתר, גם את נגיפי האבעבועות השחורות. כנראה שנגיפי ה-Variola, הגורמים למחלה, הגיעו לחדרה דרך מערכת האוורור וחדרו לדרכי הנשימה שלה. השעון (זמן הדגירה הממוצע של המחלה הוא כ-12 יום) החל לתקתק...

13 שנה קודם, ב-1965, היא חוסנה כנגד המחלה הנוראה, אך, למזלה הרע, היא השתייכה לאותם אחוזים בודדים שהחיסון לא נקלט אצלם.

ב-11 באוגוסט היא החלה לחוש ברע, לאחר כמה ימים הופיעו לה כתמים אדומים גדולים בגפיים בגב ובפנים. היא אובחנה בטעות כחולת אבעבועות רוח. אמה, הילדה ויטקומב (Hilda Witcomb) פקפקה באיבחון. היא טיפלה בג'נט בילדותה כשחלתה באבעבועות רוח - היא זכרה שהאבעבועות נראו אחרת…. מספר ימים עברו ללא שיפור. מצבה החמיר, היא לא יכלה לקום ממיטתה ללא עזרה.

ב-24 באוגוסט היא הובהלה לבית החולים של מזרח בירמינגהם, שם פגשה אותה הרופאה, פרופ' דבורה סימונס (Deborah Symmons). היא זו שחשדה שמדובר במחלת האבעבועות השחורות, שמקרה קודם שלה נצפה באנגליה חמש שנים קודם, ב-1973, ב-1972 הפסיקו לחסן באנגליה את הילדים כנגד המחלה.

צילום במיקרוסקופ אלקטרונים של התכולה של אחת השלפוחיות שלה אישש את ההשערה - ניצפו בו נגיפי Variola. היא הועברה לאשפוז מיידי בבידוד בבית החולים Catherine-de-Barnes. בית חולים זה, הוקם ב-1907 במיוחד כדי לבודד חולים במחלות מדבקות מאד, שכנראה שלא חשבו שיעשה בו שוב שימוש.  

רשויות הבריאות בבריטניה וארגון הבריאות העולמי נזעקו לפעולה -  60 רופאים, 40 אחיות ו-85 עובדים של בריאות הסביבה, 6 מטהרים ו-90 עובדי מנהלה התעסקו כששה שבועות בבידודה של פארקר, באיתור מקור המגיפה, באיתורם של 328 האנשים שהיו במגע איתה. כולם חוסנו והיו תחת מעקב צמוד כדי לוודא שהם לא חולים, 75 מהם, שנחשבו מגעים קרובים, ביניהם הוריה ובן-זוגה של פארקר, הוכנסו להסגר.  חוסנו גם כ-200 אנשים נוספים, שנחשדו שאולי היו איתה במגע.

פרופ' הנרי בדסון התוודע למקרה ב-24 באוגוסט, כשהוזעק לצפות בצילום המיקרוסקופ שאישש את מחלתה. הוא נחשב לאחד מהמומחים הגדולים בחקר המחלה ופיתח את התבחינים המאפשרים להבדיל בין שני הזנים של המחלה. הוא היה אחד החוקרים הבודדים שהורשו על-ידי ארגון הבריאות העולמי להמשיך ולחקור את נגיפי ה-Variola, ובאותה תקופה עסק בחקר השוואתי בין אותם נגיפים לנגיפים דומים שהתגלו בעכברים, ולא היה ניתן להבדיל ביניהם במעבדה. הוא היה מראשי הצוות של ארגון הבריאות העולמי שהכחיד את  המחלה באפגניסטן ב-1976. בנסון עקב מקרוב אחרי מחלתה של ג'נט פארקר. היה לו ברור שמקור הנגיפים שפגעו בה הם ממעבדתו - ודרך מערכת האוורור. עם הדרדרות מצבה, והאשמות הציבור והתקשורת לאחריותו למצב, הוא שם קץ לחייו ב-6 בספטמבר. יום קודם, ב-5 בספטמבר, בעודו בהסגר, לקה פרדריק ויטקומב, אביה של ג'נט, בהתקף לב ומת. כדי לא לסכן אנשים נוספים, לא נעשה ניתוח לאחר המוות כדי לבדוק אם הוא נדבק במחלה.

מצבה של ג'נט הלך והדרדר, ראייתה אבדה, כליותיה כשלו, דלקת התפשטה בריאותיה והיא איבדה את הכרתה. ב-11 לספטמבר נפטרה ג'נט פארקר, גופתה נשרפה. החדר בו היא שהתה בימיה האחרונים חוטא היטב ונאטם לזמן ממושך. 24 יום אחר-כך (שתי תקופות דגירה של המחלה), בתחילת אוקטובר, הוכרז על סיום מצב החירום. ירד המסך, לפחות בינתיים, על מחלת האבעבועות השחורות…

<<< חלק א'

מקורות:
אזכור של הסיפור באתר ה-CDC
כתבה של ה-BBC
הספר The Last Days of Smallpox: Tragedy in Birmingham מאת פרופ' מרק פלן (Mark Pallen)