בתמונה: גן חיות אטמוספרי! פסי התעבות של מטוסים שהפכו לענני צירוס, גלי כבידה והילת 22 המעלות.
ענני צירוס (ענני נוצה) מופיעים בשכבות הגבוהות והקרות של האטמוספירה (בין 25 ל-85 מעלות צלסיוס מתחת לאפס), ומורכבים בעיקר מחלקיקי קרח קטנים אשר מפזרים את קרינת השמש בצורה יעילה. פיזור זה גורם לצבעם של ענני נוצה להיראות לבן-שקוף. במקרה זה, העננים נוצרו כתוצאה מהתעבות של אדי מים שפלטו צמד מטוסי סילון שעברו כחצי שעה לפני צילום התמונה. פיזור אור השמש על ידי חלקיקי הקרח שמרכיבים את הענן יצרו הילת כלב-שמש (sundog) בדומה לפיזור אור על ידי מנסרה (ראו פוסט קודם שלנו בנושא [1]).
בתמונה זו ניתן גם להבחין בגלי כבידה אטמוספריים [2] (לא להתבלבל עם הגלים הכבידתיים שהתגלו לאחרונה, והעניקו למגליהם את פרס הנובל [3]). האטמוספירה מורכבת משכבות בלתי נראות בעלות צפיפות וטמפרטורה שונות. בין השכבות הללו נוצרים גלים שנעים בהשפעת הכבידה של כדור הארץ, ממש כמו גלי הים. בהשפעת כוח הכבידה, נמשכים גושי האוויר אל עבר פני השטח של כדור הארץ. בכיוון השני, פועל על גושי האוויר כוח הציפה; בכל פעם שגוש אוויר מוצא עצמו קל מסביבתו, הוא נוסק מעלה, ולהפך.
כוח הכבידה וכוח הציפה המנוגדים בכיוונם גורמים לגושי אוויר הנעים בכיוונים אופקיים וחווים הפרעה במרחב (כמו, למשל, הר גבוה) להמשיך ולהתנודד מעלה-מטה. גושי אוויר הנעים מעלה מתעבים לעננים, וגושי אוויר היורדים מטה הופכים בחזרה לאוויר "רגיל", שקוף. בתהליך זה נוצרים עננים הנראים כקווים ארוכים הנמתחים לאורך השמיים (כמו שניתן לראות בחלקה הימני-עליון של התמונה).
צילום ופוסט אורח מאת קרן מזומן, דוקטורנטית בחוג למדעי האטמוספירה באוניברסיטת קולומביה, ניו-יורק
מקורות וקריאה נוספת:

1. כלבי שמש
2. גלי כבידה אטמוספריים
3. גלים כבידתיים (לא אטמוספריים)