השנה היא 1942, הימים ימי "מלחמת הצוללות", ובעלות הברית נואשות לבנות נושאות מטוסים שיוכלו להעניק חיפוי אווירי לאוניות הסוחר, המעבירות אספקה, מפני הצוללות הגרמניות. אבל פלדה היא מצרך נדיר ויקר – ונושאות מטוסים זקוקות להרבה פלדה.

לראש מטה המבצעים המשולבים באותה התקופה, לורד מאונטבטן, היה רעיון: נבנה את נושאות המטוסים מקרח. הקרח יצוף על פני המים בהיותו קל יותר, ויהיה זול בהרבה מפלדה. מים הם גם אחד החומרים שהכי קשה לדחוס, אז הקרח גם לא יקרוס תחת משקל המטוסים ויספק יופי של תמיכה. הבעיה עם ספינות מקרח (חוץ מהבעיה הבסיסית של איך למנוע מהן להפשיר) היא שכיוון שקרח הוא מאוד קשיח ושביר, הוא נוטה להתנפץ לרסיסים כשהוא נפגע, נגיד – מצוללת גרמנית. מבחינה מכנית, זה יהיה די שקול לבניית נושאת מטוסים מזכוכית.
 
לעיתונאי והממציא הבריטי, ג'פרי פייק, היתה המצאה גאונית: כשמוסיפים נסורת לקרח, מקבלים חומר מרוכב (הזכרנו כבר חומרים מרוכבים [1] [2]). החומר המרוכב הוא קשה, חזק, לא ניתך כל-כך מהר, והכי חשוב – הרבה פחות שביר מקרח טהור. הנסורת מוסיפה גמישות, והעובדה שמדובר בחומר לא טהור משמעה שחלק מאנרגיית ההתנגשות (בפצצה, בטורפדו, או אפילו "סתם" בקרחון) "תתבזבז" על דברים כמו הפרדה של שבבי נסורת מהקרח שמקיף אותם, במקום להמשיך ולפרק את הספינה. התוצאה היא שהחומר כולו – שנקרא "פייקרייט" על שם ממציאו, הופך להיות עמיד להתקפות. הלורד מאונטבטן הוכיח זאת כשהציב גוש קרח וגוש פייקרייט באמצע חדר ישיבות מלא בקצינים רמי דרג מכל חילות בעלות הברית – וירה בהם. הקליע שפגע בפייקרייט הוסט ממסלולו. [3]

למרבה הצער, הפרויקט מעולם לא עבר את שלב האב-טיפוס. מסתבר שלא כל כך זול לייצר 1000 טון קרח, ולא פשוט לשמור עליו קר מספיק כדי שישאר שלם - בטח לא כשהטמפרטורה הממוצעת על פני האוקיינוס האטלנטי היא בערך 15 מעלות צלסיוס, והקשיות האופטימלית מתקבלת במינוס 30. את מה שנשאר מאב-הטיפוס (בעיקר המון נסורת, מתקני קירור ושלט שמעיד על הפרויקט) אפשר למצוא עד היום באגם פטרישיה שבקנדה.

 

 
לקריאה נוספת:

1. על חומרים מרוכבים א׳, ב׳
2. על "פרוייקט חבקוק"
3. https://99percentinvisible.org/episode/mini-stories-volume-3/