כן, כן, זה טריק מלוכלך לפרסם ביום האהבה (הלועזי, הידוע בכינויו ולנטיינ'ס דיי) פוסט על "גלי לאב" (אהבה, באנגלית), הקרויים  על שם המדען שגילה אותם בשנת 1911: אוגוסטוס אדווארד יו לאב. אבל, כל מי שחש אי פעם רעידת אדמה - סביר שחש גלי לאב.
 
גלי לאב הם גלים שנעים על פני השטח של כדור הארץ בזמן רעידות אדמה. בזמן התקדמות הגל, האדמה נעה דווקא במאונך לכיוון ההתקדמות.
 
ליד מקור רעש האדמה, פני השטח נעים מצד לצד. אבל פני השטח הם האדמה, והתזוזה הראשונית מושכת חלקים רחוקים יותר של האדמה ומניעה גם אותם מצד לצד. חלקים אלה מושכים חלקים רחוקים יותר, וכן הלאה. קל יותר לדמיין את תנועת הגל עבור צורה ארוכה: אפשר לדמיין צינור או חבל שמונח על הרצפה, ומישהו מניע את אחד הקצוות שלו ימינה ושמאלה במהירות. התנועה תתפשט לאורך החבל, בדיוק כפי שהיא מתפשטת על פני האדמה.
בגלל שהם נעים על פני השטח, גלי לאב יכולים להגיע למרחקים גדולים מאוד ממרכז הרעש ולהתקדם במהירות גבוהה מאוד - לעתים יותר מעשרת-אלפים קמ"ש. הסיבה לכך היא שהאנרגיה שלהם מתפזרת רק על פני השטח, בעוד שהאנרגיה מהרעידות העמוקות מתפזרת גם על פני עומקים שונים של האדמה. זו גם הסיבה שגלי לאב הקרובים למקור הרעש הם הגלים ההרסניים ביותר. למעשה, רוב מה שאנשים מרגישים ברעידות אדמה הם גלי אהבה, והם לרוב הרעידות הגדולות ביותר הנמדדות במכשירים [1].
 

 
מקורות:

1. מתוך אתר הסקר הגיאולוגי של ארצות הברית. 

 
לקריאה נוספת:

2. הספר "בעיות של גיאודינמיקה" שנכתב על ידי לאב- פרק 11 מפרט את התקדמותם של גלים סייסמיים.
3. בלוג הסייסמולוגיה של המעבדה לסייסמולוגיה באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי.
4. עוד על רעידות אדמה מ"מדע גדול, בקטנה".