בעיניהם של חולייתנים יש שני סוגים של פוטורצפטורים, תאים רגישים לאור – קנים (rods) ומדוכים (cones). הקנים רגישים לסיגנלים של אור וחושך בלבד (כלומר, מזהים אם יש אור או אין), ופעילים במהלך הלילה, בתנאי אור נמוך. המדוכים, לעומתם, פעילים ביום, בתנאי אור גבוה, ומספקים לנו את היכולת להבחין בצבעים שונים. לנו (לבני האדם) יש שלושה סוגים שונים של מדוכים בעין (לבעלי חיים אחרים יכולים להיות פחות או יותר), הרגישים לאור באורכי גל שונים, והמוח שלנו משקלל את המידע המתקבל משלושת סוגי המדוכים ומתרגם אותו בתור צבע. לכן, במהלך היום אנו מסוגלים להבחין בצבעים שונים, בעוד שבלילה אנו עיוורי צבעים, ומסוגלים להבחין רק בהבדלי גוונים של אפור (לא רק 50).
בלטאות הסיפור מעט שונה – במהלך האבולוציה של הלטאות נעלמו הקנים מהעין, ולכן הראייה שלהם מבוססת אך ורק על מדוכים. רוב הלטאות האלו פעילות יום, כך שזה לא מפריע להן במיוחד. על-משפחת השממיות (Gekkota) מורכבת ברובה ממינים פעילי לילה, שהתפתחו מאבות קדמוניים פעילי יום וחסרי קנים. לכן, לשממיות יש טריק מיוחד – המדוכים שלהם פעילים גם בתנאי אור נמוך, ומאפשרים להם ראיית צבע גם בתנאי אור נמוך, בהם אנו עיוורי צבעים!
עד היום היכולת הזו הודגמה רק במין אחד של שממית, שממית הקסדה (Tarentola chazaliae). עם זאת, מאחר וכל השממיות פעילות הלילה ניחנות בהתאמות דומות של העין לראייה בחושך (עליהן נרחיב בפוסט אחר), סביר להניח שיכולת ההבחנה בצבעים בלילה נפוצה הרבה יותר משחשבנו.
 
מקורות:
על ראיית צבעים בחושך בשממיות: http://rspb.royalsocietypublishing.org/content/royprsb/271/Suppl_6/S485.full.pdf
מאמר סקירה על ראיית צבעים בחושך בבעלי חיים: http://jeb.biologists.org/content/209/5/781.full