הכוכב שלנו במצב לא טוב. ביולוגים מתריעים כבר שנים רבות שאנחנו בעיצומו של משבר המגוון הביולוגי – קצב ההכחדה של מינים בטבע גבוה בהרבה מהרגיל, אוכלוסיות בעלי חיים ברחבי העולם מצטמקות וקורסות, מערכות אקולוגיות שלמות מתמוטטות – וכל זה באשמתנו. לכן, קיימות מספר יוזמות בינלאומיות להגנה על שטחים טבעיים, מתוך ההבנה שיש כאן הכרח רציני להציל את הכוכב הזה לפני שיהיה מאוחר מדי.
 
אחת היוזמות הבינלאומיות החשובות היא ה-Convention of Biological Diversity, במסגרתה הוצבו ה-Aichi Targets – מטרות לפיתוח בר-קיימא שיאפשר הגנה על המגוון הביולוגי. אחת המטרות, הנקראת Aichi Target 11, היא שעד השנה 2020 לפחות 17% מבתי הגידול היבשתיים, ו-10% מבתי הגידול הימיים או חופיים, יהיו שטחים מוגנים, דהיינו שמורות טבע. אך כפי שכולנו יודעים, שמירה על הטבע עולה כסף, והמשאבים לשמירת טבע לרוב מוגבלים.
 
צוות של חוקרים אוסטרלים פירסם לאחרונה מחקר בכתב העת המדעי Conservation Letters, שבא לבדוק כיצד נכון להשקיע משאבים בשימור כאשר מנסים להגן על אוכלוסיה של מין בעל חשיבות כלכלית, שחווה ניצול על-ידי האדם. הם יצרו מודל ממוחשב, המדמה מטה-אוכלוסיה (אוסף של אוכלוסיות ביניהן יש קישוריות מסויימת) בעלות תפוצה מקוטעת - כלומר, היא לא רציפה אלא מחולקת למספר ״כתמי״ שטח המרוחקים גיאוגרפית זה מזה – תחשבו למשל על דגים בשונית. בכל כתם של שונית יש אוכלוסיה המתרבה, עוברת הפצה לכתמים אחרים, וחווה תמותה טבעית. אך בנוסף, יש גם ניצול על-ידי בני אדם, שמוביל גם כן לתמותה (תחשבו על דייגים). חלק מהכתמים מוגדרים כשטחים מוגנים, ובהם עדיין מתקיים ניצול, אך הוא לא חוקי, כך שיש מחיר עבור מי שמנסה "לדוג" שם. המחיר פרופורציוני להסתברות של אותם דייגים לא חוקיים להיתפס – והסתברות זו פרופורציונית לכמות המשאבים שמושקעת באכיפה.
 
כעת ניתן לשחק עם הפרמטרים של המודל, ולבחון מספר תרחישים אפשריים, וזה בדיוק מה שעשו החוקרים. בתרחיש הראשון, הם התחילו עם שטח מוגן קטן מאוד (רק 5% אחוזים מכלל השטח), אך עם השקעה מאוד גבוהה באכיפה. אז, הם בדקו מה קורה אם מגדילים את אחוז השטח המוגן, אך לא מוסיפים עוד משאבים לאכיפה. בהתחלה יש שיפור במצב האוכלוסיה, אך בשלב כלשהו האפקט נעלם, ומתחילה אפילו ירידה ביעילות השימור – המשאבים פרוסים דק מדי, וההוצאות השוטפות על אכיפה (משכורות, שינוע, וכו') גוזלות את כל הכסף. אנחנו למעשה מקבלים "שמורות נייר" – על הנייר השטח מוגן, והציד או הדיג בו אסור, אך אין מי שיאכוף את החוקים הללו, והלכה למעשה מתקיים שם ניצול באותו היקף כמו בשטחים הלא מוגנים.
 
לאחר מכן, בדקו החוקרים מה קורה אם מתחילים עם שטח מוגן קטן והשקעה נמוכה באכיפה, ואז ניתן להשקיע משאבים או בהגדלת השטח המוגן או באכיפה מרובה יותר. החוקרים מצאו שהדרך האופטימלית למקסם את ההגנה של המטה-אוכלוסיה היא על-ידי השקעה באכיפה אפילו יותר מאשר בהגדלת שטח השמורה (למרות ששני הצעדים נדרשים).
 
במילים אחרות, המסקנה של החוקרים היא שבהינתן משאבים מוגבלים, לפעמים צריך להשקיע יותר באכיפה בשטחים המוגנים הקיימים, גם אם זה מגיע על חשבון הגדלת השטח המוגן. אחרת, אנו עלולים להישאר עם "שמורת נייר" אשר לא באמת מתפקדת כשמורת טבע.
 
כמובן, יש כאן הסתייגויות מסויימות. המודל, כמו כל מודל, מבוסס על כל מיני הנחות לגבי מבנה המטה-אוכלוסיה, והתנהגות הציידים הלא חוקיים. וכמובן, הוא תקף רק למקרים בהם מדובר במין החווה ניצול כלכלי, וישנם מינים רבים שנמצאים בסיכון מסיבות אחרות לחלוטין. אך זו בהחלט דוגמה מעניינת לכך ששמירת טבע, כמו כל תחום מדעי אחר, צריכה להיעשות משיקולים רציונליים, ותוך התחשבות בנתונים ובנסיבות הספציפיות לכל מין, או בית גידול, עליו אנחנו מעוניינים לשמור.
 

המאמר המקורי: http://onlinelibrary.wiley.com/doi/10.1111/conl.12433/full