פרופ' חאמד נולד באיראן ונמלט יחד עם הוריו לקנדה בשנות השמונים. הוא פנומנולוג, כלומר עוסק בקשר בין התאוריה לנצפה בניסוי. הוא מתמחה בפיזיקה של אנרגיות גבוהות, חלקיקים, ותורת המיתרים. כיום הוא חבר סגל בפרינסטון, לשם עבר מאוניברסיטת הרווארד. בין היתר, התפרסם בעקבות עבודות חשובות מאוד שלו הקשורות לתרחיש שבו קיימים ממדים נוספים "גדולים" (כלומר, לא מזעריים)

שלום ותודה שפגשת אותנו.
היינו מעוניינים לדבר איתך קצת על העבודה שלך. כידוע, אתה עוסק הרבה בפנומנולוגיה (חקר תוצאות של ניסויים והבנת הקשר שלהם לתאוריה).  איך אתה רואה את תוצאות מאיץ החלקיקים שבסרן עד כה. האם אתה רואה זאת כאכזבה?
תחילה, ללא קשר לשאלה עצמה, המינוח "אכזבה" הוא מגוחך עבורי בהקשר של כל תוצאה מדעית או למידה של הטבע. השימוש במילה הזו הוא נפוץ, אולם כשאנשים משתמשים בה, ובמיוחד פיזיקאים, זה מפריע לי מאוד. לדעתי, השימוש במילה הזו הוא מאוד נרקיסיסטי ומאוד מרוכז בעצמנו. אנחנו מגלים את הדרך שבה הטבע מתקיים. אם התשובה הזו תתגלה בימינו או בזמן אחר, זה לא יותר מאשר "קפיצה קלה" בתמונה הכללית של הדברים. גם אם אתה מתחיל את הספירה שלך לפני 2000 שנים וגם אם לפני 4000 שנים, לפיזיקה יש היסטוריה עשירה ועמוקה שנמשכת זמן רב אחורה, עד ליוונים, גלילאו, ניוטון, קפלר ושאר הגיבורים שלנו. סקלות הזמן בהן מתפתחת ההבנה שלנו הן גדולות מאוד, וצריך להתרגל לזה. אלו החיים. אם אתה לא מסוגל להתמודד עם העובדה שאולי לא תקבל תשובות לשאלות שלך, ובפרט, שלא תקבל אותן בצורה שאתה רוצה בזמן החיים שלך, אולי עדיף שתעשה משהו שונה עם החיים שלך  (במקום לעסוק במדע). בכל מקרה, הסובלנות שלי לשימוש  במילה "אכזבה" היא מאוד נמוכה.

לדעתי השאלה הנכונה, והמעניינת במקרה הזה, צריכה להיות: האם זה הפתעה, או הלם? עבור חוקרים רבים, זו בהחלט הפתעה או הלם. זה בהחלט לא מה שאנשים ציפו לו לפני 20 שנים. יש הרבה טיעונים תאורטיים מצוינים נגד חלקיק ההיגס. מעולם לא ראינו משהו דומה לזה בשום מקום בטבע. זה מאוד מוזר שיש חלקיק יסודי כל כך פשוט כמו ההיגס. (לפני גילוי ההיגס) היו הרבה טיעונים תיאורטיים טובים לכך שהחלקיק הזה לא יכול להתקיים או יכול להתקיים רק יחד עם אלמנטים אחרים. בדור של המנחה שלי, משהו דומה אירע עם סופר-סימטריה (עליה נדבר בפוסט אחר). היו הרבה ראיות נסיבתיות לקיומה. לא מדובר רק ביופי או באסתטיקה (של סופר סימטריה), אלא ברמזים לקיומה שהתגלו כבר בשנות התשעים המוקדמות. לפני שלושים שנה היו תחזיות רבות, שבהחלט נשללו מאז.רוב החוקרים ציפו למצוא סופר סימטריה במאיץ שבסרן. עד כה, זה לא קרה. יש קבוצה גדולה של אנשים, ואני ביניהם, וזאת למרות שאני לא אחד מהראשונים ביותר בקבוצה הזו, שחשבו כבר בשנות התשעים המוקדמות שתוצאות הניסויים של אותה תקופה מרמזות שמשהו מתרחש באופן שונה משחשבנו (כלומר, שסופר סימטריה לא עומדת להתגלות בקרוב). היו סיבות להיות חשדן כבר בעקבות מידע המוקדם שהתקבל, כך שתוצאות המאיץ בסרן לא היו הלם אדיר. המאיץ שבסרן נעץ את המסמר האחרון בארון של רעיונות רבים שכבר היו במצב בעייתי בהתחשב בתוצאות הניסויים מסוף שנות התשעים. אז, ובכן, מנקודת המבט הזו, אני חושב שזו בהחלט לא אכזבה, אלא יש רעיונות רבים שאנשים ציפו להם, זה לא התרחש, וזה הפך לאתגר גדול הרבה יותר ממשה שמישהו ציפה לו. האנלוגיה הטובה ביותר שאני יכול לחשוב עליה, ואני לא הראשון שמשתמש באנלוגיה הזו, היא שהמצב דומה מאוד לאתר מתחילת המאה העשרים. גם זה היה רעיון שאנשים רבים האמינו בו, והסתבר שהוא היה שגוי. אנשים רבים לוקחים את הדוגמא הזו מההיסטוריה וטוענים שהאתר היה רעיון מטופש. אבל האמת היא הפוכה לחלוטין: האתר היה רעיון קריטי, כי הוא היה מוצק, יכולנו לעבוד איתו, לבנות מודלים סביבו, ולהפריך אותו. אלמלא האתר, לא היינו מפתחים את משוואות מקסוול (שמהוות את הבסיס לכל מה שאנחנו יודעים על אלקטרומגנטיות) ואת הרעיונות שבאופן פרדוקסלי, גרמו לנו לוותר על האתר. אנו במצב דומה עכשיו. זה רחוק מלהיות מאכזב. אני חושב שזו התוצאה הדרמטית ביותר שהיינו יכולים לקבל מהמאיץ. הסיבה לכך שחלק מהאנשים משתמשים במילה "אכזבה" היא שאם המצב ימשך, לא יהיו לנו תוצאות נוספות וזה כל מה שנקבל מהמאיץ, לא ברור אילו רמזים ניסיוניים יהיו לנו למה שמתרחש, ואיך להמשיך לצעד הבא. אבל, מבחינת האתגר התאורטי, אני חושב ששום דבר לא יכול להיות יותר דרמטי (אנחנו יודעים שהמודל הסטנדרטי מוגבל ולא יכול לתאר את העולם במרחקים קטנים מאוד. המצב הנוכחי דרמטי כי הוא שם אותנו במעין וואקום של רעיונות, שבו אנחנו לא יודעים איך להמשיך).

איך אתה רואה את עתידה של הסופר-סימטריה?
ובכן, יש כמה צדדים לבעיה הזו, הראויים לדיון בפני עצמם. סופר סימטריה היא רעיון תאורטי עמוק. לא רק בגלל שהוא יפה, אסתטי ונעים לעין, ואנשים מעבירים את חייהם במחשבה עליו, אלא בגלל משהו שגילינו בערך לפני 30 שנה כשהתחלנו להבין את הנושא כראוי, ומהווה חלק גדול מהדרמה הגדולה של 50 השנים האחרונות בפיזיקה תיאורטית: השילוב של פיזיקה יחסותית ופיזיקה קוונטית מגביל בצורה בלתי נתפסת, עד כדי שכך שיש קבוצה סופית של אפשרויות שבהן הטבע יכול להתקיים מבלי להפר את החוקים האלו, וזה מערב סוגים מסוימים של חלקיקים יסודיים, בעלי ספין מאוד מסוים. סופר סימטריה היא הדבר האחרון ברשימת הדברים שהטבע יכול לעשות מבלי לסתור אחת מהתורות היסודיות האלו, שטרם ראינו אותו עושה. זו הסיבה לכך שסופר סימטריה מעניינת. זה חלק מהקבוצה הקטנה מאוד של מה שהטבע יכול לעשות, והדבר היחיד ברשימה הזו שלא ראינו אותו עושה. מהסיבה הזו בלבד, זה רעיון ששווה לבדוק. זו הסיבה העיקרית לכך שפיזיקאים תאורטיים מוצאים אותה מעניינת. הדבר השני, קשור לבעיה הקשורה להיגס. כאן, סופר סימטריה היא לא הפתרון היחיד, אבל היא הפתרון המוצלח ביותר לבעיה. יש כאן את השאלה הכללית, של האם משהו בכלל פותר את הבעיה הקשורה לפלוקטואציות הקוונטיות הקיצוניות של מסת ההיגס (במסגרת המודל הסטנדרטי, מסת ההיגס אמורה להיות אדירה, אולם התגובות של החלקיק עם החלקיקים האחרים במודל גורמים לה להראות קטנה הרבה יותר. כדי שזה יתרחש, צריך ששני מספרים ענקיים, ההשפעה של בוזונים וההשפעה של פרמיונים על מסת ההיגס, יבטלו זה את זה מבלי שתהיה סיבה נראית לעין שזה יתרחש)). זה הרעיון שכנראה שנשלל כרגע במאיץ (היכולת של סופר סימטריה לפתור את הבעיה הזו), אולי לא לחלוטין כרגע, אבל אנו קרובים מאוד לנקודה הזו. ניתן לטעון כי תמיד ניתן לפתח תיאוריות בהם החלקיקים הסופר סימטריים הם כבדים יותר ויותר, ובעצם נמצאים ממש מעבר לפינה, ואין פסול בכך. תמיד אפשר להמשיך לחפש חלקיקים סופר סימטריים, מהסיבות שכבר ציינו. אבל, סופר סימטריה לא תפתור את אחת הבעיות שאנשים חשבו שהיא תפתור, וזה כל העניין.

בהמשך לשאלה הזו: האם אתה רואה מועמדים ראויים אחרים לפתרון בעיית הפלוקטואציות במסת ההיגס?
זה בעצם מה שאני אומר. זה לא רק סופר סימטריה, אלא יש אוסף גדול של פתרונות אפשריים לבעיה, ויכול שהבעיה הזו כלל לא פתירה בצורה שבה חשבנו. בגלל תוצאות המאיץ (לא התגלו ראיות לאף אחד מהפתרונות האפשריים לבעיה הזו), אנשים מתחילים להעלות רעיונות יותר ויותר מטורפים לפתרון. למשל, קיומם של יקומים רבים. אנו לא יודעים. יש אפשרויות הגיוניות רבות. חלקן קלות יותר לבדיקה בניסוי מאחרות. אבל מה שנכון, ומטריד, הוא שסופר סימטריה פתרה באופן יפהפה את הבעיה הזו, וגם חזתה דברים מדהימים אחרים. למשל, היא חזתה שכוח קבועי הצימוד לכוחות היסודיים (הכוח האלקטרומגנטי, הכוח החזק והכוח החלש) אמורים להתאחד באנרגיות גבוהות מספיק (זו תוצאה אדירה: לא ניתן יהיה להשיג תיאוריה מאוחדת של הטבע בלעדיה). למה זה קרה? למה זה נפל בחיקנו, אם הרעיון שגוי? זה אחד ממוקדי תשומת הלב, וזה לא היחיד. לאחר שהמאיצים לא צפו בתחזיות של סופר סימטריה עוד בשנות התשעים ושנות האלפיים המוקדמות,  היו שני כוחות מנוגדים בעניין הזה: מצד אחד, יש המון בעיות תאורטיות שאנו רוצים לפתור, וסופר סימטריה עושה זאת. יש לה מועמדים נפלאים למסה האפלה, שמתאימים אפילו מבחינה כמותית לתצפיות. היא מאפשרת לנו לאחד את כל הכוחות בטבע. מצד שני, אם כל החלקיקים שהסופר סימטריה חוזה באמת היו קיימים והם היו ממש מעבר לפינה, למה אנחנו לא רואים את האפקטים שלהם, אפילו באופן עקיף? הבעיה הזו עלתה כבר ב1991, הרבה לפני המאיץ הגדול של היום. אז תמיד יש את שני העניינים האלו, הדוחפים בכיוונים מנוגדים (בעד ונגד סופרסימטריה) ההשקפה האישית שלי היא התאוריה שהייתי שותף לפיתוחה בעבר והייתה בעיני האפשרות הקיצונית ביותר למה שמתרחש – גירסה לא סטנדרטית לסופר סימטריה, שבה אנו לא רואים את הסופר סימטריה כולה, אלא רק חצי מהחלקיקים שהיית מצפה לראות (קראנו לתאוריה זו "סופר סימטריה מפוצלת"). זו אחת הגרסאות היחידות של סופר סימטריה שטרם נשללו על ידי המאיץ, והיא למעשה עדיין חיה ובועטת. למעשה, לתאוריה הזו הייתה תחזית מעניינת: מסת ההיגס צריכה להיות בין 120 ל135 ג'יגה אלקטרון וולט. ואכן, הוא התגלה ב125 ג'יגה אלקטרון וולט. זה לא רע, זה עדיין בתחום המותר. אם היית מעיר אותי באמצע, מצמיד לי אקדח לראש ושואל אותי מה בעצם קורה, זו היתה התשובה שלי. זה מה שאני חושב שקורה. לא בגלל שיש ראיות טובות לכך, ולא בגלל שאני מעורב בפיתוח התאוריה הזו (כלל לא אכפת לי מדברים כאלו), אלא בגלל שזו תמונת העולם היחידה שאני מכיר שבה כל הרמזים בפיזיקת החלקיקים ב30 השנים האחרונות היו בעלי משמעות כלשהי. מבין כל הדברים האפשריים, לדעתי זו התאוריה בעלת הסיכוי הגדול ביותר.

נעבור לנושא קצת שונה. אני רוצה לשאול אותך קצת על ההיגס. לאנשים רבים קשה מאוד לדמיין את ערך התצפית של ההיגס בריק (לכל החלקיקים האחרים יש ערך תצפית של אפס. כלומר, צפיפות החלקיקים בריק של היקום שלנו, היא אפס. להיגס לעומת זאת, יש ערך תצפית שונה מאפס. המשמעות היא שבמה שאנחנו מכנים "הריק" של היקום שלנו, יש צפיפות שונה מאפס של חלקיקי היגס). איך אתה מדמיין את זה? איך לדעתך נראה מצב שבו גם בריק יש חלקיקי היגס?
אני לא בטוח שתאהב את התשובה שלי לשאלה שלך. קודם עלינו להבין למה בעצם קשה לדמיין זאת. השפה בה אנשים משתמשים היא כאילו ההיגס "ממלא" את היקום. ובכל הרצאה על הנושא, יש מישהו צעיר וחכם שפתאום שם לב למשהו: אתם טוענים שהיקום מלא במשהו. אבל כבר עשיתם את זה עם האתר, וזה רעיון נוראי! זה פשוט לא עבד! לא למדתם כלום? אתם לא אמורים לנסות ולמלא את היקום במשהו, כמו עם האתר!
ואז אתה אמור לענות:  כן, סליחה, זה לא בדיוק כמו האתר, זה סתם משהו שבכל מערכת ייחוס נראה כאילו הוא שונה מאפס גם בריק. אבל כנראה שזו תפיסה שגויה לחלוטין. כל הרעיון הזה של ערך תצפית בריק בהקשר של ההיגס הוא לא תוצר של הפיזיקה, אלא של שפה אחת לתיאור הפיזיקה. אבל יש דרכים רבות לתיאור הפיזיקה של ההיגס שבה אין צורך בדברים האלו. אין שום דבר שממלא את היקום, כלום. אתה אפילו לא מדבר על סימטריה שבורה, או מצייר כובע מקסיקני (הדרך הנפוצה לתיאור ההיגס היא לתאר את הפוטנציאל של ההיגס כמו כובע מקסיקני, ואנחנו נמצאים באחת הנקודות הנמוכות שלו. בנקודה הזו, לשדה ההיגס יש ערך תצפית שונה מאפס, מה שאפשר לפרש כאילו ההיגס ממלא את הריק, בדומה לאתר. התהליך הזה, שבו ההיגס מקבל ערך תצפית, בעצם שובר את הסימטריה של הכובע המקסיקני, כי אנחנו נמצאים בנקודת מינימום אחת מבין נקודות רבות זהות, ולכן אנו בעצם מבדילים נקודה אחת מבין רבות זהות ובכך שוברים את הסימטריה). למעשה, הייתי מתערב על מה שתרצה שאם נחזור בעוד 200 שנה, ספרי הלימוד כלל לא יכללו את התיאורים שיש לנו היום. אז מהו בעצם מכאניזם ההיגס? אין לו שום קשר לשבירת סימטריה או למשהו שממלא את היקום (כמו האתר) אלא לנושא עמוק ויסודי אחר – החלקיקים היסודיים שסביבנו, הם רובם בעלי מסה. היחיד שלא הוא הפוטון (שנושא את הכוח האלקטרומגנטי) והגרביטון שנושא את הגרביטציה. כל יתר החלקיקים הם בעלי מסה. מצד שני, יש לנו את התפיסה לפיה אם אנחנו רוצים להגיע לתיאור פשוט של כוחות הטבע, עלינו לעבור למרחקים מאוד קצרים, או לאנרגיות מאוד גבוהות (שני אלו שקולים זה לזה). היינו רוצים לחשוב שאם עולים מספיק באנרגיות, אפשר להתעלם ממסות החלקיקים (בצורה פשוטה, אפשר לחשוב על זה כאילו באנרגיה גבוהה מספיק, המסה של חלקיקים הופכת להיות זניחה ביחס לאנרגיה שלהם) אבל זה לא המצב, למרות שזה נשמע פשוט, ואם מסתכלים רק על המסות ביחס לאנרגיות החלקיקים זה מתקיים, זה לא המצב. אם כל מה שהיה זה רק הקינמטיקה, הכל היה בסדר. היה
אפשר לנוע בצורה חלקה מאנרגיות נמוכות (כשהחלקיקים נעים לאט)  שבהן לחלקיקים יש מסה, לאנרגיות גבוהות (קרוב למהירות האור), שבהן החלקיקים חסרי מסה. אבל זה לא קורה. הבעיה היא שיש הבדל יסודי בין חלקיקים בעלי מסה לחלקיקים חסרי מסה, בפרט כשמדובר בחלקיקים בעלי ספין. כמעט לכל החלקיקים שאנו מכירים יש ספין (ההיגס הוא היחיד ללא ספין). אם ניקח למשל פוטון, הספין שלו יכול להסתובב בכיוון התנועה או נגד כיוון התנועה (אנו מכנים אפשרויות אלו בשם "דרגות חופש"). לעומת זאת, גם הW הוא בעל ספין 1 אבל בגלל שיש לו מסה, אפשר לעבור למערכת שבה הוא במנוחה, ובמערכת הזו יש לו 3 אפשרויות לספין (במקרה של הפוטון אי אפשר לעשות את זה, כי חלקיקים חסרי מסה נעים במהירות האור בכל מערכת ייחוס, ולכן אין להם מערכת מנוחה). כלומר, לחלקיק בעל מסה עם ספין בגודל 1, יש 3 אפשרויות לכיוון הספין. לעומת זאת, אם החלקיק הוא חסר מסה, יש רק 2. 2 לא שווה ל3. והעובדה הפשוטה הזו, ש2 שונה מ3, הוא המקור לכל הדרמה הקשורה להיגס: אי אפשר פשוט להתעלם ממסת החלקיקים כשעולים לאנרגיה, כי יש הבדל לא רציף בין מסה לחוסר מסה. אתה לא יכול להיות קצת מאסיבי, כמו שאתה לא יכול להיות קצת בהריון. או שיש לך מסה, או שאין. זו תוצאה יסודית של פיזיקה קוונטית ושל תורת היחסות. זה בעצם אומר שיש עיוות בגישה של לקחת חלקיק בעל מסה, ולעלות באנרגיה עד שהוא הופך לחסר מסה. עלייך לשמור על הספירה שלך. עלייך להיות מסוגל לקחת דרגות החופש (דרך לספור את מספר המצבים שבהם החלקיק יכול להיות) ולסדר אותן מחדש בצורה הגיונית לחלקיקים חסרי מסה באנרגיות גבוהות. אם ניקח את כל מה שידענו בפיזיקת חלקיקים לפני שההיגס הומצא, פשוט לא יכולת לעשות את זה , כי יש בעיה בספירה של דרגות החופש. הדבר המדהים הוא שכל שהיה דרוש הוא חלקיק אחד מסכן, אחד ויחיד, כדי שנוכל לעשות את המעבר בין חלקיקים בעלי מסה באנרגיות נמוכות, לחלקיקים חסרי מסה באנרגיות גבוהות. זו המשמעות של ההיגס. לאפשר את הקשר הרציף בין האנרגיות הנמוכות לגבוהות. בשום מקום במהלך הדיון לא הזכרתי משהו שממלא את היקום, או שבירת סימטריה. אני אומר בעצם משהו מתוחכם: כל הדברים האלו אינם חלק מהפיזיקה, אלא תוצרים  של השפה שבה פיזיקאים השתמשו. זו לא תכונה של העולם, אלא של השפה שלנו. אני חושד שהשפה תשתנה ותשתפר. אני באמת מאמין שאם תחזור בעוד 200 שנה, אני באופן אישי חושב שמאוד לא סביר שנדבר על ההיגס כך. אבל זו דוגמה מעניינת: האינסטינקט של האדם שלא יודע יותר מדי, הוא בעצם נכון. זה משהו שמגלים בעסק הזה : יש גישות נאיביות מאוד על נושאים עמוקים ויסודיים. אתה לומד להיות מאוד חשדן לגבי הגישות האלו. ככל שאתה לומד יותר, אתה הופך להיות מתוחכם יותר ולומד יותר.  אבל אם אתה לומד באופן ממש ממש עמוק, לפעמים אתה מגלה שדווקא הדברים הנאיביים הם נכונים. יש שלב עמוק יותר של הבנה, שבו מתגלה שחלק מהדברים הנאיביים הם דווקא נכונים. זו לא הזמנה לבורים ולסרבני למידה לחשוב שהרעיונות שלהם נכונים, אבל זה עדיין מעניין. הרבה אנשים לא אוהבים את הרעיון של משהו שממלא את היקום שלנו, גם כשמסבירים להם שזה לא ממש נוזל או חומר כמו שאנחנו נוהגים לדמיין. הם חושבים שזה קשקוש. וברמה מסוימת, זה באמת קשקוש (דווקא ההבנה העמוקה מאפשרת להסיק שהם אולי צודקים).

בנושא אחר, היינו רוצים לדבר קצת על החיים האישיים שלך. תרצה לספר קצת על ההיסטוריה שלך?
בוודאי. ההורים שלי הם מהחלק האזרי של איראן. קרוב לגבול עם אזרבייג'אן. היום זה קרוב לרוסיה, אזרבייג'אן ורוסיה. אני נולדתי ביוסטון, טקסס, כי אבי עבד באותה תקופה בתוכנית אפולו. שני ההורים שלי , וזה מאוד נפוץ בצד הזה (המערבי) של העולם, היו סוג מאוד מסוים של אידאליסטים בעלי השקפת עולם שמאלית. מין אנשי שמאל אקדמאים. הם רצו לחזור ולעזור לארץ שלהם. בכל הזדמנות שהייתה להם, הם ניסו לעזור לארץ שלהם להתפתח, וזאת למרות שהיו להם אפשרויות להישאר ולפתח קריירה אקדמית בארה"ב.  בגלל העמדות הפוליטיות שלהם, ושל אבי במיוחד, היו להם בעיות רבות עם שלטונו של השאח, שלא היה אדם טוב במיוחד. מהסיבה הזו, אבי היה באיראן, חזר לארה"ב, שוב לאיראן, וחוזר חלילה. ואז, כשהיינו בבוסטון, אבי ביקר כפרופסור במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס, התרחשה המהפכה האיראנית. אנשים לא יכלו לדמיין ששום דבר רע יכול לקרות כתוצאה מגירוש השאח. זה היה דבר מדהים. מבלי לחשוב פעמיים על ההשלכות לעתידנו, חזרנו לאיראן בהזדמנות הראשונה. זה אולי לא קיים מספיק בתודעה הציבורית הכללית, אבל במשך בערך שנה לאחר המהפיכה הייתה סוג של דמוקרטיה באיראן. זו הייתה סביבה מעניינת להיות בה ילד. מצאתי את המצב הזה כמרתק. לכל אחד הייתה דיעה פוליטית משלו. כולם דיברו על דברים שחלקם היו מטורפים:  פאשיסטים, מרקסיסטים, לכולם היה משהו לומר. אני אוהב לספר שאני כנראה אחד היחידים בעולם שקרא את המניפסט הקומוניסטי כספר קומיקס בפרסית.
ואז חומייני השתלט. זה היה כמובן גרוע בצורה בלתי נתפסת ביחס לשאח. אבי וחלק גדול מעמיתיו היו במצב מאוד בעייתי. הוא נעלם מחיי האקדמיה לזמן מה, ירד למחתרת, ותכנן את בריחתנו מאיראן. הוא לא היה יוצא דופן. אנשים רבים היו במצב דומה, ולחלקם יש סיפורים אכזריים. בתור ילד זה היה מרגש מאוד, אבל באותה תקופה גם מפחיד מאוד, לברוח מאיראן על גבי סוס לגבול עם טורקיה. זה היה מסע שאמור להיות בג'יפ ולקחת 3 שעות, אבל במקום זה היה ברכיבה על סוס ולקח 10 ימים, עם מספיק טוויסטים בעלילה כדי למלא סרט הוליוודי. אבל בסופו של דבר הגענו משם לקנדה, מסיבות מעניינות נוספות. המנחה הראשון של אבא שלי היה אדם מדהים ויוצא דופן בשם דיוויד סטרנגווי. הוא נפטר לפני מספר חודשים. הוא היה באמת אדם ראוי לציון. הוא היה המנחה הראשון של אבי, ואבי עזב את הקבוצה שלו מסיבות מקצועיות. הוא היה ניסיונאי ואבי נמשך יותר לתיאוריה. הוא רצה להיות גיאו-פיזיקאי תיאורטי. אבל הם נשארו חברים. ובאותו זמן, בעת שהיינו במשבר אדיר, הסתבר שהאיש הזה, דיוויד סטרנגווי, התמנה לסגן נשיא אוניברסיטת טורונטו. הוא הצליח למשוך כמה חוטים ולסדר לאבא שלי משרת פוסט דוקטורט, זאת לאחר שאבא שלי כבר היה אחד המדענים הבכירים באוניברסיטאות המובילות באיראן. בכל זאת, זו הייתה תקופה של מיתון בקנדה, והוא פשוט הציל את חיינו. אנחנו חייבים לו רבות. הוא התקדם ומונה לנשיא אוניברסיטת טורונטו, ולאחר מכן קולומביה הבריטית. אדם יוצא דופן.
כך הגעתי לקנדה. אני אוהב את קנדה. אני רואה עצמי כקנדי, אבל באופן שווה גם כאמריקני. נולדתי שם, ויש משהו בארץ הזו שלמרות כל הזוועות שנקשרות אליה לאחרונה, גורם לי לאהוב אותה באופן עמוק. היא הייתה טובה אלי.

הדבר האחרון שנרצה לשאול אותך הוא האם יש לך מסר לדור הצעיר של המדענים?
אני חושב שמדע הוא דבר מדהים ומרגש לעשות עם החיים שלך, אם אתה מוצא את עצמך חושב באובססיביות על העולם. יש שאלות עמוקות על הדרכים שבהן היקום עובד, וגם על אספקטים רבים ושונים של המדע. אם הדברים האלו משאירים אותך ער בלילה, אם אתה מוצא את עצמך חושב עליהם, אם אתה ממש ממתעניין בלהבין בעצמך איך דברים עובדים, אין דבר יותר אדיר ויותר מרגש מלעסוק במדע, הדבר הזה שבני אדם עושים כבר 2000 או 4000 שנה (תלוי איך סופרים, כמו שכבר ציינתי). זו הרפתקה אדירה וזכות אדירה. בפרט, לגבי פיזיקה, אנו בזמן מאוד מיוחד. פיזיקה היא מדע בוגר. יש הרבה תחומים במדע שזזים קדימה מהר יותר, ובכל זאת משהו מיוחד קורא בפיזיקה יסודית. האנלוגיה הטובה ביותר שיש לי היא שבזבזנו 400 שנים בהגעה לטיבט ואז לקטמנדו, לשכור שרפות ואחרי המון עבודה אנחנו סוף סוף במחנה בבסיס הר האוורסט. והנה זה מולנו! הכוונה שלי היא שהדבר החשוב במדע, מעבר לכמובן להיות מרותק מן השאלות הגדולות והחשובות ביותר, הוא שמה שעליך לעשות הוא לעבוד על השאלה הבאה ללא הרף, גם אם היא רחוקה מהשאלות הגדולות ביותר. אבל אנחנו נמצאים בנקודה שבה השאלות הבאות הן השאלות החשובות ביותר. לפני 2000 שנה, אנשים יכלו לשאול מהם הזמן והמרחב? מה מקור היקום? אבל זה היה בזבוז זמן מוחלט, כי לא ידענו אפילו מה קורה כשבועטים בכדור. לפני 200 שנה יכולנו לשאול את אותן שאלות, אבל לא ידענו אפילו למה  המים רטובים? למה הדשא ירוק? אבל אנחנו יודעים היום את התשובות לכל השאלות האלו! אנחנו יודעים מכניקה, ואנחנו יודעים איך העולם עובד. השאלות שנותרו הן השאלות העמוקות באמת: איך היקום נוצר, מהם הזמן והמרחב? הדבר המדהים הוא שאנחנו יודעים כל כך הרבה, שזה ממש אפשרי לעבוד על השאלות האלו עד להגעה לפתרון. אתה יכול לעשות זאת כפיזיקאי תאורטי, שמפתח את הפתרונות שבדרך עד להגעה לתשובה לשאלות האלו, תוך שאתה בעצם מייצר התקדמות אטית, ואתה יכול לעשות זאת כניסיונאי: אתה יכול להקדיש את חייך לבניית הדור הבא של מכונות שיאפשרו לנו לקחת צעד נוסף קדימה בבניית ההבנה הזו, ובחשיפת המסתורין המדהים  שהטבע קבר מתחת לאפינו בכל מקום מסביבנו. זה מה שכל כך מרגש. אנחנו בעצם יושבים בבסיסו של הר האוורסט, ואתה יכול כמובן להגיד שנחכה 50 שנה עד שימציאו מסיכות חמצן ומסוקים ולשכור אנשים שייקחו אותך למעלה, או שאתה יכול להגיד: "לעזאזל, אני הולך להיות זה שיטפס למעלה ראשון! אין לי מסיכות חמצן. אולי אני אמות באמצע הדרך* (מה שבאמת אירע בעבר) או שאולי אתה תצליח להגיע לפסגה ומשהו באמת מדהים יקרה. זה עסק לאנשים שנהנים מסיכון גבוה, אבל גם מרמה גבוהה של רוח הרפתקנות. אם יש לך רוח הרפתקנות, זה הדבר המרתק ביותר שאתה יכול לעשות עם החיים שלך.