בכל רגע נתון המוח שלנו מקבל מידע מהרבה חושים שונים ועליו להחליט על פי המידע הזה מה קורה במציאות סביבנו. אך האם המוח סומך על כל החושים באותה המידה? ואם לא - כיצד המוח מחליט שחוש מסוים חשוב יותר מחוש אחר? התבוננות באשליות חושיות שונות, עם הישענות על מודלים מתמטיים, מספרות לנו על האופן בו המוח משתמש בחושים שונים כדי להבין את העולם החיצוני.
קרה לכם פעם שלא הצלחתם לשמוע טוב בלי המשקפיים? הסיבה לכך היא שבזמן שיחה אתם לא רק מקשיבים לאדם ממול אלא גם קוראים את שפתיו; שימוש בשני החושים מאפשר לנו לפענח ביתר יעילות את המילים. למעשה, כמעט כל המאורעות בחיינו הם רב-חושיים - מערבים ראייה, שמיעה, טעם, ריח ומגע. שימוש מקביל בכמה חושים מספק לנו תמונה ברורה יותר של הסביבה, וכך מאפשר לנו להגיב אליה באופן המתאים ביותר.
לרוב יש התאמה במידע המתקבל מחושים שונים, וזה מאפשר לנו לתפוס את הסביבה באופן אמין. אולם, לעתים מתרחש מצב בו כל אחד מהחושים מתאר מציאות קצת שונה, והמוח צריך להכריע ביניהם. לפעמים המוח יכריע לכיוון הנכון, ואפילו לא נבחין בכך. במקרים אחרים, ההכרעה תהיה שגויה, ותיווצר אשליה חושית.
דוגמה לכך נוכל לראות באשליה חושית בשם "אפקט מק'גורק" (McGurk effect): כאשר אנו שומעים את הצליל "בה" אבל רואים אדם שעושה תנועות שפתיים של הצליל "גה", המוח שלנו יפרש את זה כ"דה" (השילוב הדומה ביותר של תנועת השפתיים והצליל).


אשליה נוספת ומוזרה במיוחד היא "אשליית יד הגומי" (rubber hand illusion): באשליה זו מסתירים יד אחת של נבדקת מתחת לשולחן ועל השולחן מניחים יד גומי אמתית למראה. כעת נסיינית נוגעת בו זמנית ביד האמיתית, אותה הנבדקת לא רואה, וביד מגומי, אותה הנבדקת רואה. לאט לאט מוח הנבדקת "מאמץ" את היד מגומי וחושב שהיא שלו, על אף שתחושת העצמיות (proprioception), התחושה הפנימית של מיקום איברי הגוף במרחב, סותרת זאת והמוח מודע לכך שמדובר ביד מגומי. נסו זאת בבית:


איך המוח מכריע במקרים שבהם מגיע מידע סותר מחושים שונים? המודל שמסביר את התוצאות המתקבלות בניסויים באופן הטוב ביותר מציע כי קצת כמו מחשב, המוח "מריץ" אלגוריתם שנקרא "נראות מקסימלית" (Maximal likelihood estimation model). לפי מודל זה, המוח מייצר תרחיש שמתאר מה קורה מסביבנו לפי המידע שמגיע מכל אחד מהחושים המעורבים בנפרד. הוא נותן לכל אחד מהחושים משקל לפי האמינות של המידע מאותו החוש ואז סוכם את כל התרחישים המשוקללים הללו לקבלת "תרחיש על" חדש, בעל אמינות מקסימלית. אותו "תרחיש על" יהיה למעשה החוויה החושית שאנו חווים בפועל.
בהתאם לאינטואיציה שלנו, לפי מודל "נראות מקסימלית" שימוש בשני חושים ומעלה לרוב ייתן תוצאה אמינה יותר מאשר שימוש בכל אחד מהחושים לחוד.
המשקל שניתן לכל חוש תלוי בסוג המשימה וכן באיכות המידע. במשימות שקשורות בהתמצאות במרחב בדרך כלל החוש האמין ביותר (ולכן בעל המשקל הגדול ביותר) הוא חוש הראייה, והוא גובר על שמיעה, תחושת עצמיות ומגע. כך למשל, באשליית "אפקט הפיתום" (ventriloquist effect), שמתרחשת בכל פעם שאנחנו צופים בטלוויזיה, אנחנו משייכים דיבור שאנחנו שומעים לתמונה של פה זז, על אף שהמיקום המרחבי ממנו מגיע הצליל שונה (מקורו מהרמקולים). כלומר, חוש הראייה יכתיב את המיקום המרחבי ממנו אנחנו תופסים את הצליל. במשימות הקשורות בתזמון, החוש המתאים ביותר הוא חוש השמיעה, ולכן הוא זה שיקבל את המשקל הגדול ביותר. אם מציגים לאנשים הבזק אור מהיר בשולי שדה הראייה ובמקביל משמיעים שני צפצופים – הם יתפסו את הבזק האור כאילו היו שני הבזקים. אך למרות שלכל משימה חוש שיותר "מתאים" לה, המשקל שניתן לכל חוש תלוי גם באיכות המידע. אם המידע שמגיע מאחד מהחושים יהיה פתאום לא ברור או באיכות נמוכה - חוש אחר עשוי להפוך להיות הדומיננטי. לדוגמה, בניסוי בו השמיעו צליל במקביל להבזק אור ונתנו לאנשים להעריך את המיקום של מקור האור - ההערכות היו קרובות יותר למידע הראייתי. עם זאת, כאשר עמעמו את מקור האור – ההערכות היו קרובות יותר למידע השמיעתי.
לסיכום, ראינו כי שימוש בכמה חושים במקביל מאפשר לנו להתגבר על אי-וודאות ולקבל את ההחלטה הנכונה ביותר. אבל זה לא הכל - מידע רב-חושי יכול גם לזרז את זמן התגובה שלנו, ואפילו לסייע לנו ללמוד ולזכור ביתר יעילות. לכן, לא פלא שבכל היצורים החיים מספר רב של מערכות חישה שפועלות במקביל - שימוש במידע רב-חושי מעלה את היכולת להתמודד עם מצבים מורכבים ומגוונים ולכן מעלה את הסיכוי של בעל החיים לשרוד.
 

לקריאה נוספת:

1. סקירה על עיבוד מידע רב-חושי