כפי שהסברנו בפוסטים קודמים[1], אחד הרעיונות הבסיסיים של תורת הקוונטים הוא הרעיון של סופרפוזיציה וקריסה: מערכת קוונטית יכולה להיות במעין מצב ביניים שבו היא "עוד לא החליטה" באיזה מצב היא, ורק כשמודדים אותה היא צריכה "לבחור" באיזה מן המצבים שהיא מתלבטת ביניהן היא באמת נמצאת. פעולת הבחירה הזאת היא מה שאנחנו קוראים לו "קריסה קוונטית".
 
התובנה המפתיעה הזאת מספרת לנו שהדרך שבה אנחנו חווים את הטבע היא לא דטרמיניסטית - יכול להיות שנמדוד שתי מערכות זהות לחלוטין באופן זהה לחלוטין ובכל זאת בכל פעם היא תקרוס למצב אחר. זה אומר בין היתר שעצם המדידה שלנו יכול לשנות את המערכת (חשוב לציין שזו לא מגבלה של שיטת המדידה שלנו, אלא הבדל שנובע מהתאוריה).
 
הרעיון המפתיע הזה דרש שינויים רחבים בתפיסת הטבע והוא עד היום כר פורה לדיונים מרתקים ועמוקים בפילוסופיה של המדע. עם זאת, מכיוון שמדובר על רעיון מבלבל ועדין, קל להגיע ממנו גם למסקנות לא מוצדקות ואף שגויות.
 
בשנים האחרונות המילה "קוונטי" מופיעה יותר ויותר בקרב חובבי ניו-אייג' ובסוגים שונים של טיפולים אלטרנטיביים. הבסיס של רוב הגישות האלו הוא הרעיון של "תודעה קוונטית" שבגדול אומר שאם ממש נרצה, נוכל לגרום לטבע לקרוס למצב מסוים על פני מצב אחר. למשל, אם אנחנו ממש רוצים אוטו חדש, אזי שהיקום יותר "ירצה" לקרוס למצב שבו בסופו של דבר יהיה לנו אוטו. זה נסיון להצדיק בעזרת תורת הקוונטים עקרון פסאודו-מדעי בשם "חוק המשיכה"[2] אשר קיים משחר ההיסטוריה, וגורס שעצם זה שאנחנו רוצים משהו מגדיל את הסיכויים שהמשהו הזה יקרה.
 
הביקורת העיקרית נגד הטיעון הזה נובעת מעקרון דה-ברויי[3]. לפי עקרון זה, כל העצמים בטבע - בין אם הם חלקיקים או כדורי פוטבול - הם למעשה גלים שאורך הגל שלהם עומד ביחס הפוך למסתם ומהירותם. גלים של מה? זו שאלה טובה. לפי הפרשנות המקובלת בתורת הקוונטים, פרשנות קופנהגן, גלי דה ברויי הם "גלי הסתברות"; גלים שמתארים את הסיכוי למדוד גודל מסויים במקום ובזמן מסויימים. לפי פרשנות זו, ביצוע מדידה משמעותו "הקרסת" פונקציית הגל (עליו, כאמור, כבר כתבנו בעבר[1]), והיא זו שמעניקה לעצם הפיזיקלי את תכונתו. עצמים בעלי אורך גל דה ברויי קצר יותר יבצעו יותר אינטראקציות עם סביבתם; במילים אחרות - סביבתם "מודדת" אותם כל הזמן, והם כל הזמן קורסים למצב קוונטי חדש. על כן, ההסתברות שתהיה לנו אפשרות להקריס את פונקציית הגל של היקום בצורה שתשפיע עליו באופן ניכר היא זניחה לחלוטין. זו כמובן ביקורת לגיטימית, אבל מעניין לציין שהטענה של תומכי התודעה הקוונטית נשברת גם בסקאלה הקוונטית. בשביל להבין את זה צריך להכנס טיפה יותר לעומק התורה הקוונטית.
 
נדמיין את הניסוי הבא: אנחנו קוטפים אלקטרון אקראי מהאוויר ומודדים אם הספין[4] שלו הוא למעלה או למטה. אין לנו שמץ של מושג מה המצב של האלקטרון לפני שאנחנו מודדים. יכול להיות שזה אלקטרון שבוודאות ייתן ספין למעלה, או שבוודאות ייתן ספין למטה, או חצי חצי, או כל שילוב אחר של הסתברויות. אנחנו יודעים רק שני דברים - אם האלקטרון יוצא למעלה אנחנו מקבלים אוטו, ואנחנו ממש ממש רוצים אוטו.
 
תורת הקוונטים מספרת לנו שהיות והאלקטרון שבחרנו יכול להיות בכל מצב, אין לנו שום דרך לדעת מראש מה הסיכוי למדוד כל תוצאה. לדעת משהו על הסטטיסטיקה של המדידה משמעו לדעת משהו על המצב של האלקטרון, והדרך היחידה שאנחנו יכולים ללמוד משהו על מצב של אלקטרון היא בעזרת מדידות. אנשי התודעה הקוונטית, מצד שני, מספרים לנו שבגלל שאנחנו ממש רוצים אוטו, ההסתברות שנמדוד למעלה עולה. עצם התודעה שלנו מלמדת אותנו דברים שתורת הקוונטים גורסת שאין לנו שום דרך לדעת!
 
אז בפעם הבאה שמישהו מספר לכם איך תורת הקוונטים מראה לנו שהתודעה שלנו משפיעה על היקום בהתאם לרצונותינו, תסבירו לו שלא רק שזה לא נובע מתורת הקוונטים, אלא שלמעשה תורת הקוונטים אומרת שהם לא מסוגלים להשפיע אפילו על אלקטרון בודד!
 
נכתב על ידי שי ויבורסקי, דוקטורנט למחשוב קוונטי בחוג למדעי המחשב באוניברסיטה העברית