בקטנה: מחלת האלצהיימר מאופיינת במשקעי חלבונים ייחודיים במוח, אך כיום מתחזקת השערה כי הם לא הגורם למחלה אלא תוצר לוואי של גורם אחר. טיפולים ניסיוניים שמכוונים כנגד המשקעים אינם משפיעים על מהלך המחלה. יתכן שזו דוגמה חיה לכך שמתאם בין תופעות אינו מעיד על קשר סיבתי.
בוודאי שמעתם על מחלת האלצהיימר – מחלה ניוונית קשה של המוח בה מתרחש מוות לתאי המוח (הנקראים נוירונים), שאופיינה לראשונה בתחילת המאה ה-20 על ידי רופא גרמני בשם אלויס אלצהיימר. ד"ר אלצהיימר היה הראשון לקשר בין אובדן זיכרון ויכולות שכליות נוספות לבין מוות נרחב של אזורים שונים במוח.
חקר האלצהיימר התקדם הרבה במאה השנים שחלפו מאז, ועם התפתחותן של טכנולוגיות חדשות נצפתה תופעה מעניינת - במוחות של חולי אלצהיימר ישנה הצטברות חריגה של חלבונים, אשר לא נמצאת אצל אנשים שאינם חולים. מה הכוונה ב"הצטברות חלבונים"? ישנם חלבונים מסוימים בגוף שעלולים להקשר אחד לשני וליצור "משקעים" צפופים באופן שכלל לא קשור לתפקודם התקין בתאים. במוחות של חולי אלצהיימר ישנם שני סוגים של משקעים חלבוניים. חלבון בשם TAU, שבמצב נורמלי מעורב בשמירה על המבנה של הנוירון, יוצר משקעים תוך תאיים שנקראים Tangels. לעומתו, חלבון בשם Aβ, שתפקידו התקין עדיין אינו ברור לחלוטין, יוצר משקעים מחוץ לתאים הנקראים פלאקים. במקרה של Aβ, החלבונים מתארגנים בסיבים ארוכים הנקראים עמילואידים ומורכבים מאלפי יחידות חוזרות של אותו החלבון. כאשר חלבונים נמצאים במצב עמילואידי, הם מאבדים את תפקודם הרגיל, אך מעבר לכך, המשקעים מפריעים לתפקוד הרגיל של התא ואף יכולים לגרום למותו.
כיום מוכרים לנו כמה עשרות חלבונים שיכולים ליצור סיבים עמילואידים, ובהרבה מקרים הצטברותם נמצאת במתאם עם מחלות שונות. הסיבים יכולים להצטבר באיבר אחד מסוים, למשל במוח, או בכל הגוף, מצב שנקרא עמילואידוזיס (ואולי ראיתם בסדרה האוס).
נחזור חזרה לאלצהיימר - בגלל שיש הצטברות של סיבים עמילואידים במוח מחד, ומוות נרחב של תאי מוח מאידך, הגיוני להניח ששני התהליכים קשורים. יותר מכך, אפשר אפילו להציע מנגנון לפיו תאי המוח מתים בגלל הצטברות הסיבים, מה שגורם להתקדמות המחלה. אכן, בשנים האחרונות יש ניסיונות רבים לפתח תרופות שישבשו את יצירת הסיבים, בתקווה שהם יוכלו להעלים את המחלה, להאט את התקדמותה, או לפחות להקל על הסימפטומים. אך למרות שפותחו בהצלחה אסטרטגיות שמסלקות את הצטברויות חלבוני הAβ, נראה שהן לא מסייעות כלל למצב המחלה, דבר שמעורר תהיות מהותיות בדבר מעורבותם של הפלאקים בתהליך המחלה.
ייתכן שבמשך שנים האשמנו את הפלאקים לשווא בגלל ההתמקדות המחקרית בסוג מסוים של אלצהיימר: אצלהיימר משפחתי, בו מועברות במשפחה מוטציות גנטיות שקשורות בAβ. אך כנראה שלמרות שבמקרים של אלצהיימר משפחתי הפלאקים כן קשורים בהתפתחות המחלה, במקרה של אלצהיימר ללא רקע גנטי או משפחתי, המהווה 96.5% ממקרי המחלה, הפלאקים אינם האשם העיקרי.
מכאן עולה השערה חדשה, לפיה הצטברויות החלבונים הן בכלל לא הגורם למחלה, אלא רק "קורבנות תמימים" של הבעיה האמתית. השערה זו קיבלה חיזוק נוסף מעבודות שנעשה בתרביות תאים והראו כי הצטברות סיבי הAβ אינה בהכרח גורמת למוות תאי.
בשנים האחרונות צצו תיאוריות רבות שמנסות למצוא את ה"אשם" האמיתי במחלת האלצהיימר. אחת הסברות המובילות כיום היא שבתאי העצב במוח של החולים נפגע מנגנון "בקרת האיכות" של חלבוני התא, וזו הסיבה האמיתית למותם. בעיה זו יכולה להסביר גם את הצטברות הסיבים – שכן כאשר מנגנון זה פגוע הגיוני שיצטברו סיבים שבמצב תקין היו מפורקים. עבודות ראשוניות מראות שהתערבות במסלול "בקרת האיכות" של החלבונים יכולה למנוע מוות של תאי עצב, וכך למנוע את הופעת המחלה.
לסיכום, לצערנו גם לאחר מעל מאה שנות מחקר עדיין לא ברור מה בדיוק גורם למחלת האלצהיימר ואיך למנוע אותה. אולם, במקרה הזה – גם שלילה של גורם פוטנציאלי למחלה יכולה להיות צעד בכיוון מציאת הפושע האמיתי. אנו מקווים שבשנים הקרובות נרכוש הבנה טובה יותר של המנגנון העומד מאחורי המחלה והיא תוביל לפיתוח טיפולים מועילים ושיטות אבחנה מדויקות יותר.
לקריאה נוספת:

• ההיסטוריה של המחקר על אלצהיימר
  
• סקירה על יצירת סיבים עמילואידים ועל מעורבותם במחלות
• מולקולות מעכבות של יצירת סיבים עמילואידים כאסטרטגיה לטיפול באלצהיימר
• טיפול במנגנון בקרת האיכות של החלבונים כדרך לרפא אלצהיימר
•  שכיחות של אלצהיימר משפחתי לעומת לא משפחתי