לרגל יום הלטאה הבינלאומי שחל היום, אנו מציגים בפניכם את המולוך (Moloch horridus), אחת הלטאות המוזרות והמגניבות ביותר שיש.
מאת אלכס סלבנקו.
המולוך הוא מין במשפחת החרדוניים (Agamidae) הנפוץ במדבריות מרכז ומערב אוסטרליה. זוהי חיה משונה ללא ספק – המולוך מכוסה קוצים על כל גופו, כולל בליטה משונה על העורף שנראית כמו ראש נוסף. החוקר הבריטי פטריק אלפרד באקסטון אף הגדיל וקרא לו "בעל חיים מבחיל, המכוסה בקוצים וגבשושיות...", והשם המדעי שלו – מולוך – הוא על שם מולך, המוזכר בתנ"ך בהקשר של עבודת אלילים ואף הקרבת קרבן אדם - תיאור לא בדיוק סימפטי, ולדעתי אף די מעליב. אך באקסטון המשיך ותיאר את התכונה המיוחדת ביותר של המולוך – "...הוא ניחן ביכולת לשאוב מים דרך העור לאחר ממטרי גשם." האם באקסטון דייק? ואם כן, איך המולוך מבצע את התכסיס המרשים הזה?
מתברר שבאקסטון היה קרוב, אך לא דייק לגמרי. המולוך לא סופג מים דרך העור. כדי לבצע זאת, הוא יזדקק לעור חדיר למים, בדומה לצפרדעים. למעשה, תכונה כזו של העור יכולה להוות גזר דין מוות במדבר יבש. אך משהו מיוחד כן קורה אצל המולוך – בניסויים בשנות ה-60 הצליחו להראות שכאשר מציבים מולוך בשלולית רדודה של מים, ניתן לראות שהמים עולים על פני עורו ונעים לכיוון פיו, ומשקלו עולה לאחר עמידה בשלולית. כלומר, המולוך בהחלט מצליח לשתות רק מ"נגיעה" במים, והעור מעורב בכך איכשהו.
מחקרי המשך הראו שיכולת השתייה המיוחדת הזו תלויה במבנה וסידור הקשקשים של המולוך. ראשית, המרקם של הקשקשים עצמם חשוב. הקשקשים מכוסים במבנים זעירים דמויי חלת דבש, ההופכים אותם לסופר-הידרופילים – כל טיפת מים שתבוא איתם במגע תתפרש על פני כל הקשקש במהירות. השלב השני, והחשוב אף יותר, הוא תעלות דקיקות, אך יחסית עמוקות, הנוצרות במרווח בין כל זוג קשקשים. תעלות אלו, אשר מתנקזות לכיוון שולי הפה, מאפשרות מעבר מים בתנועה נימית (קפילרית) - תנועה של נוזל בצינורות בעלי קוטר מאוד קטן, למשל כפי שקורה בשורשי צמחים, בשל מתח הפנים של הנוזל ותאחיזה (אדהזיה) בין הנוזל לדפנות הצינור. מכיוון שהמים מתנקזים לפיו של המולוך, והוא שותה את מה שמגיע אליו, נוצר הפרש לחצים בין הפה לשאר הגוף, כך שמים ממשיכים לנוע לכיוון הפה, וכל עוד יש מקור מים חיצוני הם ממשיכים למלא את התעלות.
כך, המולוך מסוגל לשתות גם במדבריות האוסטרליות הקשוחים והיבשים, היכן שיש מחסור במקווי מים עומדים. מספיקים לו אירועי גשם אקראיים ופזורים, טל בבקרים לאחר לילות קרים, ואפילו חיכוך הבטן בחול רטוב – מכל אלה המולוך מסוגל להפיק מי שתייה.
ועוד דבר מעניין – המולוך לא לבד. המבנים המיוחדים האלה על הקשקשים ובחיבורים ביניהם התפתחו באופן מקביל בעוד שתי קבוצות של לטאות מדבריות. אלו הם חרדוני Phrynocephalus מהמזרח התיכון (שני מינים אף נפוצים בירדן), והלטאות המקרינות מהסוג Phrynosoma (משפחה נפרדת מהחרדונים) במדבריות מרכז וצפון אמריקה. נראה שהצורך למצוא מים במדבר הוא כה מהותי, שאותו מנגנון מסקרן של "יניקת" מים ממקורות יחסית לא זמינים התפתח מספר פעמים באופן בלתי תלוי במהלך האבולוציה של הלטאות.
 
מקורות:
על מנגנון יניקת המים של המולוך
על מבנה התעלות בין הקשקשים
על מבני חלת הדבש על הקשקשים