בפוסט זה נסקור בפניכם את נושא הניסויים בבעלי חיים. נספר קצת על ההיסטוריה שלהם, על אופן השימוש היום, על החוקים וההיבטים האתיים וקצת על העתיד.
בקטנה: שימוש בבעלי-חיים לצורך מחקר מדעי הוא אחד הנושאים השנויים במחלוקת מבחינה ציבורית, זאת בניגוד ל"סערות ציבוריות" כגון חיסונים, אבולוציה, התחממות גלובלית וכדומה, שלגביהן יש קונצנזוס בעולם המדעי. העולם המדעי עצמו מקיים דיונים רבים בנושא מתוך ההבנה שזהו נושא רגיש במיוחד, הן למדענים החוקרים והן לציבור הרחב, בעיקר בשל השאלות האתיות (החשיבות המדעית ברורה). הדיון מתחיל מעצם הזכות של בני האדם לבצע ניסויים בבעלי-חיים אחרים לצורך מחקר וממשיך בשאלות אתיות-מוסריות-חוקיות רבות. ניסויים בבעלי-חיים סייעו לקדם את המחקר הביולוגי-רפואי למקומות חדשים, שככל הנראה לא היינו מתקרבים אליהם ללא ניסויים אלה. על כן, תרומתם למדע ולידע האנושי בלתי ניתנת לערעור. אולם, ניסויים בבעלי-חיים מקשים מאוד על החוקרים ברמה הרגשית ויש חובה לצמצם ואף למנוע סבל מיותר של אותם בעלי-חיים הלוקחים חלק במחקר.
גילוי נאות: בצוות הדף חברים חוקרים שמשתמשים או השתמשו בעבר בבעלי-חיים לצורך מחקרים ביולוגיים-רפואיים.
נתחיל ממושגי הבסיס; בעולם המדע מחלקים את הניסויים, בצורה גסה, לשני סוגים:

1. ניסויי in-vitro ("בתוך זכוכית") – ניסויים במבחנה או בצלחת פטרי.
2. ניסויי in-vivo ("בתוך חי") – ניסויים ביצור החי השלם.

תחומי מחקר רבים מבוצעים ומבוססים על מחקרים בבעלי-חיים. בין הדוגמאות הבולטות: גנטיקה קלאסית (זבוב הפירות), ביולוגיה התפתחותית ומחקרי RNA (נמטודות - תולעים נימיות), מחקרי התנהגות (כלבים), הנדסת רקמות (חזירים), מדעי המוח (חולדות) ופרמקולוגיה (עכברים וקופים). השימוש בבעלי-חיים במחקר קיים כבר אלפי שנים. אנו מוצאים אזכורים מוקדמים לניסויים בבעלי-חיים בכתביהם של היוונים הקדמונים מהמאות ה-2 וה-4 לפנה"ס. קשה לדמיין כיצד היה מתפתח הידע בתחומים שונים במדעי החיים והרפואה ב-200 השנים האחרונות ללא תרומתם של הניסויים בבעלי-חיים (דמיינו כיצד היו נראים החיים בלי חיסון לפוליו, בידוד האינסולין, פיתוח תרופות אחרות, הפריות חוץ גופיות או אמצעי מניעה – שבפיתוחם השתמשו בניסויים מסוג זה).
להלן מעט מן התגליות והניסויים המפורסמים על קצה המזלג:

• לואי פסטר הדגים בשנת 1882 את החיסון המודרני הראשון בעזרת חשיפת כבשים לחיידקי גחלת (אנטרקס) [1].
• איוון פבלוב השתמש בכלבים על מנת להדגים התניות קלאסיות [2].
• בנטינג, מקלאוד ובסטוקוליפ בודדו אינסולין מכלבים בשנת 1921 [3].
• אלפרד סטורטוונט ותומס מורגן בנו את המפה הכרומוזומלית הראשונה באמצעות זבובי פירות (דרוזופילה) [4].
• בשנות ה-20 של המאה ה-20 בודד ההורמון פרוגסטרון משחלות של כבשים/חזירים כאמצעי מניעה [5].
• לייקה, הכלבה הסובייטית, נשלחה בשנת 1957 לחלל ובכך הפכה לחיה הראשונה בחלל [6].
• בשנת 1996 נולדה הכבשה דולי, היונק המשובט הראשון [7].
• אנדרו פייר וקרייג מלו גילו את מנגנון ה- RNAi בנמטודות בשנת 1998 [8].

עם התקדמותו והתפתחותו של עולם המחקר המדעי, השימוש בבעלי-חיים במחקר הפך ליותר ויותר נפוץ. יחד איתו התפתח דיון בנושא השימוש בחיות מעבדה הן מבחינה אתית והן מבחינה מדעית, שכן, על אף הדמיון בין בני-אדם וחיות אחרות, קיימים כמובן הבדלים פיזיולוגיים. בעקבות כך, התפתח עם השנים תחום מדעי חדש בשם "ביו-אתיקה" [9], [10] העוסק בהיבטים האתיים של הביולוגיה והרפואה ומכאן גם באתיקה של ניסויים בבעלי-חיים. בשנת 1959 פרסמו ראסל ובורק, שני חוקרים בריטיים, את הספר "The principles of humane experimental technique" העוסק באספקטים האתיים של שימוש בחיות מעבדה. ספר זה הציג לעולם המחקר הביולוגי-רפואי את "שלושת ה-R" המשמשים עד היום כקווים מנחים לעבודה נכונה ואתית עם חיות מעבדה:

1. Replacement (החלפה) – כאשר ניתן לבצע את המחקר ללא שימוש בבעלי-חיים, יש לבצעו בלעדיהם (למשל על ידי שימוש בהדמיות מחשב או ניסויי in-vitro בצלחות פטרי). אחרת, יש להשתמש בחיות הרחוקות ככל האפשר מבחינה אבולוציונית מהאדם: נמטודות או זבובים, לאחר מכן מכרסמים, קופים ורק בסוף בני-אדם. עכברים הם החולייתנים הנפוצים לשימוש בזכות גודלם, מחזור חייהם הקצר, קצב התרבותם המהיר, קרבתם הגנטית לאדם, הקלות היחסית שביצירת שינויים גנטיים ועלות אחזקה נמוכה [11].
2. Reduction (הפחתה) – כאשר משתמשים בבעלי-חיים בניסוי, יש להשתמש במספר החיות המינימלי האפשרי, כל עוד לא נפגעת מהימנות המחקר ויכולת הסקת מסקנות תקפה מבחינה סטטיסטית.
3. Refinement (העדנה/השבחה) – שיפור אמצעי המחקר, החל מדרך אחזקת בעלי החיים (כגון הוספת גירויים סביבתיים והגדלת מרחב המחייה), הטיפול בהם (מתן משככי כאבים, אנטיביוטיקה, אינפוזיה וכו') וכלה בהמתתם (מתן זריקת הרדמה וכו'). קו זה מחייב תכנון נכון של הניסוי, אולם הוא יכול להתנגש עם עקרון ההפחתה, מאחר ולפיו אין להכביר בפעולות על חיה אחת כדי לצמצם את מספר בעלי החיים.

עם השנים התווסף R נוסף: Responsibility (אחריות) – אחריות החוקר כלפי בעלי החיים. הוספת אחריות כאחד מהקווים המנחים, מציגה את התחייבות החוקרים לחשוב גם על טובת חיות המעבדה בכל שלבי המחקר. נקודה זו מתבטאת, בין השאר, בעבודה הרבה שנעשית במטרה למצוא חלופות מתאימות ולשכלל את שיטות המחקר הקיימות. אלה הובילו להתפתחות סוג נוסף של ניסויים: in-silico ("בתוך סיליקון"); ניסויים הנעשים במחשב או על ידי הדמיות מחשב [12] ומאפשרים להפחית את השימוש בחיות מעבדה. אחת הבעיות בסוג ניסויים זה, היא שיש לתכנת מחשב כך שיתנהג כמו המערכת אותה אנו רוצים לחקור. כך לדוגמה, כדי לחקור נוירון בודד (תא עצב) בהדמיית מחשב, נצטרך לתכנת במדויק את המבנה התלת ממדי שלו, תכולת החומרים שבו, האינטראקציה שלהם, החוקים הכימיים והפיזיקליים שמושלים בו ופרמטרים נוספים. ללא הבנה עמוקה ושלמה כזו – לא נקבל מהניסוי תוצאות שבהן ניתן יהיה להשתמש במציאות. נדגיש כי נכון להיום, אין ברשותנו עדיין מספיק ידע כדי לחזות ולבדוק כיצד האורגניזם השלם מתפקד ופועל. טכניקה זו לא יעילה ברוב המקרים כחלופה לניסויים בבעלי-חיים.
כאשר אנו דנים בשאלת הצורך והלגיטימציה של שימוש בבעלי-חיים במדע, ניתן להציג יתרונות וחסרונות לניסויים אלה. הטענה האתית העיקרית היא שמרבית הניסויים גורמים לסבל לבעלי החיים. חיות המעבדה נולדות במעבדות כדי לשמש חוקרים, ובעצם נולדות לחיי סבל. הן חיות בכלובים בסביבה מבוקרת וחייהן כוללים הזרקות, ניתוחים ושאר טיפולים. מצד שני, העובדה שחיות הניסויים נולדו במעבדה ולא מכירות את החיים בטבע מספקת מעט נחמה, שכן הן למעשה לא "מתגעגעות" לצורת חיים סטנדרטית. ארבעת עקרונות ה-R שהובאו למעלה נועדו לאזן את השאלה האתית עם הצורך המדעי בניסויים אלה. יחד עם זאת, "מדע גדול, בקטנה" לא בא לעסוק בשאלה האתית של ניסויים בבעלי-חיים, אלא בשאלה המדעית. התשובה לשאלה האתית צריכה להיקבע בדיון ציבורי.
הטענה המדעית העיקרית נגד ניסויים בבעלי-חיים מתייחסת להבדלים הפיזיולוגיים בין חיות המודל לבין בני האדם. הצדקה לטענה זו היא שלחומר מסוים או תרופה מסוימת יכולות להיות השפעות שונות על עכברים (חיות המודל העיקריות בניסויים אלה) ועל בני-אדם ומאחר שכחלק מתהליך אישור תרופות לשימוש הן עוברות בדיקות בבני-אדם, אין הצדקה לבדיקת השפעות חומרים על בעלי-חיים. על אף שהטענה על כך שקיימים הבדלים בין חיות מעבדה לבני אדם נכונה, מנגנוני הפעולה בגופן של חיות המעבדה (ובמיוחד יונקים כגון עכברים, חולדות וקופים) דומים לאלו של בני-אדם וניסויים ביולוגיים בחיות מספקים תובנות רבות. בנוסף, מצב שבו מבוצעים ניסויים בבני-אדם ללא סינון ראשוני בבעלי-חיים לצורך בדיקות רעילות, יעילות מינונים ותופעות לוואי, אינו מקובל על רוב האוכלוסייה וכנראה שאף אחד מאתנו לא היה מוכן לקחת את הסיכון של תרופה שלא נוסתה מעולם על אורגניזם שלם (בעל-חיים). טענה נוספת נגד ניסויים אלה היא שאחוז גבוה מהתרופות שעברו סינון בניסויים בבעלי-חיים, בסופו של דבר נפסלות בשלב הניסויים בבני-אדם. ניתוח מדוקדק יותר של טענה זו מראה כי המאמר אותו מצטטים כהוכחה לטענה, כלל אינו טוען נגד ניסויים בבעלי-חיים [13]. מעבר לכך, טענה זו לוקה בחסר, שכן פיתוח תרופות הוא תהליך מתכנס – מתחילים עם מספר רב של תרופות פוטנציאליות, ואט-אט מסננים החוצה את אלה שלא עומדות בתנאים. כפי שרוב התרופות שעברו סינון בבעלי-חיים (Pre-clinical) לא עוברות את שלב הניסויים בבני-אדם (Clinical), כך גם רוב התרופות שעברו סינון בניסויים ממוחשבים או בצלחות פטרי (in-vitro ו-in-silico) לא עוברות את שלב הניסויים בבעלי-חיים [14]. עובדה זו מצביעה על כך שלשלב הניסויים בבני-אדם מגיעות רק התרופות המבטיחות ביותר עד כה, וצפוי שעדיין נפסול רבות מהן. כפי שלא היינו פוסלים את השלב הראשון (של in-vitro ו-in-silico) כדי להעמיד תרופות פוטנציאליות להמשך הדרך, לא היינו פוסלים ניסויים בבעלי-חיים כך שיתאפשר סינון של תרופות רעילות או לא-יעילות.
דוגמה לחשיבות הצורך בניסויים בבעלי-חיים ניתן למצוא בתרופה "תלידומיד" (Thalidomide). מדובר בתרופה שפותחה בשנות ה-50 של המאה הקודמת על ידי חברת התרופות הגרמנית Chemie Grünenthal. התרופה נבדקה על עכברים וחולדות ונמצא שיש לה השפעה כמשככת כאבים. עם הזמן היא הפכה לתרופה המועדפת כנגד בחילות בוקר אצל נשים בהיריון. במהרה התחילו להתקבל דיווחים על לידת תינוקות עם מומים חמורים בגפיים לאימהות שלקחו את התרופה במהלך השליש הראשון של ההיריון. מומחים מעריכים שהתרופה הזו גרמה למותם של קרוב ל-2,000 ילדים וגרמה לפגיעות התפתחות רציניות ביותר מ-10,000 ילדים. אחת הסיבות לתופעות הלוואי הבלתי צפויות הללו נבעה מכך שבאותה תקופה בגרמניה המערבית, חברות תרופות לא נדרשו לבדוק האם תרופה זו עלולה לפגוע בהתפתחות העובר ברחם (כלומר, האם היא טרטוגנית). התרופה נבדקה על מכרסמים בלבד ולא נבדקה השפעתה על התפתחות עוברים [15]. מבקרת אישורי שיווק תרופות עבור ה-FDA האמריקאי דאז, פרנסיס אולדהם קלסי, סירבה בתקיפות לאשר את שיווק התרופה בארה"ב ללא ניסויים נוספים. לכן, רק דגימות בודדות של התרופה ניתנו בארה"ב ורק כ-17 תינוקות נולדו שם עם מומים. פרשת התלידומיד מדגישה את החשיבות הרבה שיש לניסויים בבעלי-חיים באוכלוסיית המטרה של התרופה. במידה והיו נערכים ניסויים בבעלי-חיים בתקופת ההיריון, תופעת לוואי חמורה זו הייתה מתגלה מראש, וחייהם של תינוקות רבים היו ניצלים.
עובדה נוספת הנזקפת לזכות ניסויים בבעלי-חיים היא סוג הניסויים שניתן לבצע. בתהליך פיתוח תרופות והגשת בקשה לשיווקן, ה-FDA האמריקאי מעוניין בתשובה לשתי שאלות בלבד:

1. Safety (בטיחות) – האם התרופה בטוחה לשימוש?
2. Efficacy (יעילות) – האם התרופה יעילה עבור מה שהיא אמורה לבצע (בהשוואה לתרופה קיימת המהווה את תקן הזהב)?

ניסויים בבעלי-חיים מאפשרים לנו לבדוק לא רק שאלות אלה, אלא גם לבצע ניסויי מנגנון (Mechanism of Action) על מנת להבין כיצד תרופה מסוימת עובדת, או מה מנגנון הפעולה של מחלה כלשהי (וניסויי מחקר בסיסי – Basic Research), גילוי ראשוני על דרך פעולה של מערכת/איבר/תא/חומר כלשהו בגוף. ניסויים אלה מקדמים בצורה משמעותית את ההבנה שלנו בדבר האורגניזם השלם ומאפשרים להמשיך לפתח תרופות למחלות ומצבים שאותם עוד לא הבנו. מה שמביא אותנו לאחד הטיעונים החזקים בדבר הצורך בביצוע ניסויים בבעלי-חיים - ההישגים המרשימים שכבר הושגו בתחומי הביולוגיה ומדעי הרפואה: כ-87% מפרסי הנובל בפיזיולוגיה או רפואה הוענקו בזכות ניסויים אלה [16].
עם זאת, לעולם המדע יש אינטרס כלכלי עצום בפיתוח פתרונות חלופיים לניסויים בבעלי-חיים משתי סיבות עיקריות; ראשית, הניסויים עולים כסף רב – מעבר לחיות הניסוי עצמן, ישנה השקעה כספית עצומה במתקנים מתקדמים לביצוע ניסויים, בכוח האדם שמבצע את הניסויים, בכוח האדם שמפקח על ניסויים אלה וכן בכוח אדם המאייש את בתי החיות המאכלסים את החיות. שנית, הניסויים מקצרים את זמן ניצול הפטנט – מכיוון שפטנט על תרופות ניתן לזמן מוגבל, ניסויים אלה, אשר אורכים זמן רב (כ-3 עד 6 שנים), מקצרים משמעותית את הזמן שבו חברות התרופות נהנות מהגנת הפטנט שהוציאו על התרופה. עובדות אלה עלולות לגרום לכך שפיתוח תרופה יהיה לא כלכלי במידה והשוק שאליו היא פונה אינו רחב מספיק ובכך למעשה למנוע מתרופה להגיע לשוק. במידה והתרופה כן תשווק, היא תגיע לחולים כמה שנים מאוחר יותר עקב משך הניסויים. יחד עם זאת, כיום אין חלופה טובה לניסויים בבעלי-חיים – לא מבחינת הידע הרב שהם מספקים ולא מבחינת הסינון הבטיחותי הדרוש לפני מעבר לניסויים בבני-אדם. זאת על אף מחקרים ועבודות רבות המנסים למצוא תחלופה ראויה [17]. נציין שבזכות חוקים, תקנות ושנים של ניסיון, נעשים היום כל המאמצים האפשריים על מנת למזער את הסבל למינימום האפשרי (בזכות ארבעת ה-R וכן שיפור שיטות מחקריות וניסוייות) [18].
את החשיבות הרבה שיש בעולם המחקר המדעי לניסויים בבעלי-חיים, ניתן לראות במכתב הנדיר ששלחו ששת זוכי פרס הנובל הישראלים במדעים (הפרופסורים הרשקו, צ'חנובר, יונת, שכטמן, לויט ו-ורשל) יחד עם ראשי האוניברסיטאות (הטכניון - מכון טכנולוגי לישראל | Technion, Hebrew University of Jerusalem, Tel Aviv University, Bar-Ilan University, אוניברסיטת חיפה - University Of Haifa ואוניברסיטת בן-גוריון בנגב) לראש הממשלה, ח"כ בנימין נתניהו, בו הם מבקשים ממנו להגן על המחקר הביולוגי-רפואי במדינת ישראל [19].
ומה קורה בישראל?
בשנת 1994, חוקק חוק חדש המבוסס על "חוק צער בעלי-חיים" הקיים עוד מימי המנדט הבריטי ומתייחס לניסויים בבעלי-חיים, כדי לאפשר שימוש חוקי בבעלי-חיים במחקר [20]. חוק זה מחייב את כל העוסקים במחקר הכולל חיות מעבדה לעבור את הקורס: "שימוש אתי בחיות מעבדה". בקורס זה לומדים החוקרים כיצד להתייחס לחיות המעבדה בצורה האתית ביותר, כיצד לזהות סבל של בעל החיים בניסוי והטיפול הנדרש כדי להפחיתו, כיצד עליהם לתכנן ניסויים בצורה החסכונית ביותר וכיצד ליצור סביבת גידול נעימה ככל הניתן.
עיקרי החוק הם:

• לא ייערך ניסוי לבדיקת מוצרי קוסמטיקה, שאינם לצורכי בריאות, ולחומרי ניקוי, אלא על פי היתר ממליאת המועצה (האחראית לניסויים בבעלי-חיים).
• מספר בעלי החיים בניסוי יוגבל למספר הקטן ביותר הדרוש לביצוע הניסוי.
• ניסויים בבעלי-חיים ייערכו תוך הקפדה על מזעור הכאב והסבל שייגרמו להם.
• איסור ניסויים בבעלי-חיים אם קיימות דרכים חלופיות.
• לא יבוצעו ניסויים שיש עמם גרימת כאב או סבל, אלא בהרדמה כללית, מקומית או באלחוש. ביצוע ניסוי תוך הרפיית שרירים היקפית אסור אלא בליווי הרדמה כללית, אלא אם כן השימוש בחומרי ההרדמה נוגד את עצם הניסוי, או כאשר ההרדמה תגרום לסבל גדול מהצפוי בניסוי; במקרים כאמור יינקטו אמצעים חלופיים למזעור הכאב והסבל.
• סוג בעלי החיים בניסוי יוגבל לנמוך ביותר בסולם הפילוגנטי (האבולוציוני) המאפשר את הניסוי בלי לפגום במטרותיו.
• נתחייבה המתת בעל-חיים לאחר ניסוי – תיעשה ההמתה, ככל הניתן, בטרם שובו להכרה; בעלי-חיים הצפויים או החשופים לכאב עז או לסבל ממושך לאחר הניסוי, יומתו גם אם לא הושגו מטרות הניסוי.
• החוק מאפשר שימוש בבעלי-חיים לצורך חינוך והוראה. הכוונה היא לאותן מעבדות במסגרת קורסי לימוד הניתנים באקדמיה, שבמסגרתן משתמשים בבעלי חיים.

כמו כן, על פי חוק זה, על המוסד (למשל אוניברסיטה) להשיג אישור מהוועדה הארצית. האישור ניתן רק אם המוסד מעסיק ווטרינר אחראי והעובדים הוסמכו על ידי קורס מתאים לעבודה עם בעלי-חיים. לאחר קבלת האישור המוסדי, על כל חוקר ראשי להגיש בקשה פרטנית לעבודה עם בעלי-חיים בעבור כל מחקר. הבקשה נבדקת על ידי הוועדה האתית של המוסד עצמו ועליה להיות מאושרת טרם הניסוי. כמו כן, על החוקר לאשר מחדש מול הוועדה כל שינוי שברצונו לבצע בניסוי או בפרטיו – בכמות בעלי החיים ו/או בפרוצדורות שאושרו. הוועדה והווטרינר יכולים לבקש לבקר את מסמכי מעקב הניסוי ו/או את מהלכו בכל שלב שבו יראו לנכון וכמו כן לשלול את המשך קיומו במידה ולא עמד בתנאי החוק.
נסיים בנימה קצת יותר אישית: שימוש בחיות מעבדה או ביצוע ניסויים הכוללים בעלי-חיים הוא הצד הפחות נעים של המדע. הצורך בקיום ניסויים בבעלי-חיים מעמיד אתגר בפני החוקרים המתמודדים לא רק עם האתגר המחקרי, אלא גם עם שאלות אתיות ומצפוניות קשות. מדענים רבים עובדים קשה (יש פעילי זכויות בעלי-חיים שטוענים שלא מספיק קשה) כדי למצוא חלופות מתאימות וכדי לשפר את הטכניקות ושיטות המחקר על מנת שיום אחד נוכל להגיע לתגליות מדעיות ולהמשיך לחקור מבלי לגרום לאף בעל-חיים סבל. כפי שכתב פרופסור ערן דולב מאוניברסיטת תל אביב: "הקונפליקט האמיתי הינו בין החוקרים המצפוניים לבין עצמם: כיצד להיות חוקר ואיש מדע מתקדם, הגון ורלוונטי, ובה בעת לדאוג ככל שניתן לרווחת חיות המעבדה. זאת באווירה חברתית שלא רק שאינה מקילה עליו, אלא חושדת בכוונותיו, קל וחומר במעשיו. האתיקה בהקשר זה הינה המצפן המכוון את החוקר האחראי אל המעטת סבלם של בעלי החיים המשתתפים בניסויים. עקרונות אתיים מהווים הגיבוי למצפונו של החוקר האחראי והמוסרי... הדיון האמיתי, אם כן, הוא על הגינות, אכפתיות וחמלה לאור המטרה... ידע יאפשר הטבת חיי האנושות, אשר גם בעלי החיים ייהנו ממנו בסופו של דבר... ניסויים בבעלי-חיים מהווים אמצעי טוב ומתאים לחינוך מדענים, וטרינרים ורופאים ליתר רגישות ולחמלה. זוהי אף דרך נאותה להזכיר לעצמנו ובעיקר לאלו המפגינים כנגד ניסויים בבעלי-חיים שבזכות ניסויים אלה גם איכות החיים ותוחלת החיים שלהם עצמם עלו והשתפרו" [21].
עלינו לזכור שבסופו של דבר, המטרה של המדע והמחקר היא מניעת סבל ומחלות לבני-אדם ולבעלי-חיים, אך לא להפך. המחיר של הפסקת ניסויים אלו חייב להיות ברור: פגיעה מהותית בהתקדמות המחקרים, בצבירת ידע ביולוגי-רפואי ובפיתוח של תרופות וטכנולוגיות רפואיות חדשות; ובסופו של דבר פגיעה באיכות החיים וביכולת להציל חיי אדם ובעלי-חיים.
לקריאה נוספת:
[21] - פרופסור ערן דולב, גישה ערכית ואתית לניסויים בבעלי-חיים.

עריכה לשונית: לנה קלמיקוב