כשמבצעים מחקר אקולוגי, חשוב לדעת את הזוויג של בעלי החיים אותם חוקרים. זכרים ונקבות לעיתים רבות נראים שונה, מתנהגים שונים, ולפעמים אף אוכלים שונה ומאכלסים מיקרו-בתי גידול שונים. אך המלאכה הזו לא כל כך פשוטה – בניגוד לרוב היונקים, לרוב בעלי החיים האחרים, כגון זוחלים, אין איברי מין חיצוניים בולטים. בחלק מהמקרים יש הבדלים בולטים בצורת ומבנה הגוף בין זכרים ונקבות, תופעה הנקראת דו-פרצופיות זוויגית, אך לא תמיד זה המצב. לעיתים, זכרים ונקבות נראים זהים זו לזה, ואי אפשר לזהות את זוויגם ללא בדיקה פולשנית. אז מה יהיה על חוקר פשוט לעשות?
מספר הרפטולוגים (חוקרי זוחלים ודו-חיים) מארצות הברית מצאו פיתרון יצירתי לבעיה זו עבור צבים – ויברטור. מתברר כי ניתן להשתמש בויברציות כדי לייצר גירוי המעורר זקפה אצל צבים זכרים, כך שאיבר המין (שבדרך כלל חבוי בתוך פתח הביב) נחשף במלוא הדרו. לכן, החוקרים השתמשו בויברטורים כדי לגרות צבים, ובדקו בארבעה מינים בהם יש דו-פרצופיות זוויגית מובחנת (כך שהם ידעו מראש מי הזכרים ומי הנקבות) האם הם מצליחים לזהות נכונה את הזכרים באמצעות שיטה זו.
התוצאות מרשימות למדי. אחוזי ההצלחה של השיטה די גבוהים – באחד מהמינים שנבדקו החוקרים הצליחו לעורר זקפה אצל 100% מהזכרים! אך בשלושת המינים האחרים אחוזי ההצלחה היו נמוכים יותר, כפי הנראה בגלל הבדלים בסף הגירוי. ברוב המקרים צבים הגיבו הכי טוב להצמדת הויברטור (עם סוללות מלאות ועל המהירות הכי גבוהה, כמובן) לזנב, אך בחלק מהמינים היה צריך לבצע קצת "פורפליי" – למשל, להניע את הויברטור בעיגולים עדינים על גבי קשקשי הגחון לפני שמצמידים אותו לזנב. כך שעושה רושם שצריך למצוא את האסטרטגיה הנכונה לכל מין של צב בטרם ניתן יהיה להשתמש בשיטה הזו בצורה מהימנה.
עם הזמן עוד נגלה האם השיטה הזו באמת תשמש הרפטולוגים ברחבי העולם, ותעזור במחקרי שדה (אם כי החוקרים מציגים ראיות משכנעות לכך שיש לה שימושים פרקטיים כבר עכשיו). בלי קשר, אנחנו חושבים שהאיגנובל כבר בדרך.