"אנשי החתולים נגד אנשי הציפורים" – זו הכותרת של כתבה שפורסמה בחודש אפריל בעיתון ה- Washington Post [1]. במבט ראשון זה נראה כמו תיאור של סרט מדע בדיוני סוג ג', אבל למעשה מדובר במקרה נוסף בו עולה לכותרות אחד הקונפליקטים הגדולים בין האדם לטבע, באחד הנושאים הבוערים בשמירת טבע בשנים האחרונות. אז מה בכלל הקשר בין חתולים לשמירת טבע? מדע גדול, בקטנה מסבירים.
חתול הבית
חתול הבית (Felis catus) בויית מחתול הבר (Felis silvestris) באזור המזרח התיכון, ייתכן במצרים לפחות לפני 4,000 שנים, אם כי ישנן גם עדויות כי ייתכן והביות חל אף מוקדם יותר [2]. הביות ככל הנראה חל בעקבות פיתוח החקלאות האנושית, אז החל שיתוף פעולה בין חתולים לאדם – החתולים נמשכו למכרסמים ששהו בקרבת אחסוני תבואה, והאדם זכה לחיסול מזיקי חקלאות. מצד אחד זה נשמע אידיאלי, אך זה גם אומר שהחתול שונה מבעלי חיים מבוייתים אחרים. חתול הבית עדיין עצמאי מאוד במידה רבה, צד באופן אקטיבי בעלי חיים (ולא רק לצורך מאכל), יכול להסתדר בטבע גם ללא התערבות אנושית, ומסוגל להתרבות עם אוכלוסיות טבעיות של מין המקור שלו, חתול הבר [3]. כמובן, התכונות הללו גם יכולות להפוך אותו למזיק לטבע, וזה בדיוק מה שקורה.
נזקים לטבע
אז מה עושים חתולי בית לטבע? ובכן, מכיוון שהביות שלהם הוא רק חלקי, הם יוצאים לטבע וצדים חיות בר, והם צדים הרבה. אוכלוסיית חתולי הבית העולמית גדלה ביחד עם אוכלוסיית האדם, וכיום יש הרבה מאוד חתולים בעולם. קשה למדוד את גודל האוכלוסייה של חתולים וההערכות משתנות בהתאם, אך כנראה מדובר בסדר גודל של כחתול אחד על כל חמישה או שישה אנשים [4]. כל החתולים צדים, לא רק אלו שהתפראו וחיים עצמאית לחלוטין מהאדם, אלא גם חתולי רחוב שמקבלים אספקת מזון קבועה מהאדם, ואף חתולי מחמד לכל דבר שיוצאים מחוץ לבית ומחזירים "מתנות" לבעליהם [5,6].
הנזק הוא עצום – חתולים אחראיים למותם של מיליארדי חיות בר כל שנה, בעיקר עופות ויונקים, אך גם זוחלים ודו-חיים (וסביר להניח שגם חסרי חוליות, אך הנתונים על כך חסרים) [5,7]. למעשה, חתולים כבר הכחידו לחלוטין מינים מסויימים. חתולים מקושרים להכחדתם של לפחות 45 מיני עופות, יונקים וזוחלים מרחבי העולם [8], בעיקר מאיים קטנים אך גם מאוסטרליה. המקרה המפורסם ביותר הוא של גדרון האי סטיבנס מניו זילנד (Traversia lyalli), שכל אוכלוסייתו נטרפה ע"י חתולים תוך שנים ספורות מהרגע שהם הובאו לאי ע"י האדם [9]. למעשה, חתול הבית הוא מין פולש לכל דבר, מכיוון שהחתול נמצא פחות או יותר בכל מקום בו האדם נמצא, כולל מקומות בהם לא נמצא חתול הבר (אוסטרליה, אמריקה הצפונית והדרומית, וכו'). מעבר לכך, אפילו במקומות בהם חתול הבר כן נפוץ, אוכלוסייתו הגדולה של חתול הבית גורמת לכך שהוא מתחרה בחתול הבר ואף מדלל גנטית את אוכלוסיותיו [10] (כלומר, חתולי בית מתרבים עם חתולי בר ויוצרים בני כלאיים, והזהות הגנטית הייחודית של חתול הבר נבלעת ונעלמת), ולכן אפילו גורם נזק ממשי למין המקורי ממנו הוא בוית.
פתרונות אפשריים
המקרה שקישרנו אליו בתחילת הפוסט הוא רק דוגמה אחת לאינספור מקרים דומים [1] – חתולי בית בניו יורק מאיימים על הקינון של מין של חופמי בארה"ב. הסיבה לקונפליקט, שאף הגיע לבית המשפט הפדרלי, היא שבאותו פארק בו מקננים החופמים קיימות שתי אוכלוסיות של חתולי בית פראיים. האוכלוסיות הללו מקויימות, בין היתר, ע"י מתנדבים שבנו להם מחסות ומספקים להם מזון. וכאן נעוץ שורש הבעיה – האוכלוסייה של חתולי הבית גדלה מעל לכל ביקורת בשל התערבות האדם, ונוכחותם מסכנת אנושות את חיות הבר, כגון החופמי.
אחת השיטות שהוצעו לטיפול בבעיית חתולי הבית היא TNR – Trap Neuter Release. השיטה מבוססת על לכידה של חתולי בית משוטטים, סירוסם ועיקורם, והשבתם למקום בו הם נלכדו.
ההגיון מאחורי השיטה הוא שהורדת מספר הפרטים המתרבים באוכלוסייה ימנע את גידולה, ועם הזמן גודלה ירד והנטל על חיות הבר יפחת גם כן. אך לשיטה יש בעיות – שיעור הלכידה הנדרש בכדי שהיא תהיה יעילה ותמנע רבייה טבעית גבוה מאוד, מעל ל-70% מהאוכלוסייה הטבעית, וזאת בהנחה שאין הגירה מבחוץ [11]. כאשר מתקיימת הגירה מבחוץ לתוך האוכלוסייה, בין אם ע"י פרטים שמשוטטים מחוץ לאזורים בהם מופעלת מדיניות TNR או נטישה של חתולים ע"י בני אדם, השיטה אפילו פחות יעילה [12]. שורה של מחקרים ארוכי-טווח הראו ש-TNR פשוט לא מצליח להוריד את גודל אוכלוסיותיהם של חתולי בית [13].
אז מה בכל זאת אפשר לעשות?
ובכן, עם חתולי בית הפתרון יחסית פשוט – לא לתת להם לצאת מהבית. אם החתול לא יוצא החוצה לטבע, הוא לא יכול לטרוף חיות בר. ישנם עוד פתרונות כגון קשירת פעמון לקולר של החתול, כך שהוא ישמיע קולות שיזהירו חיות בר מהתקרבותו. למרות שהשיטה הזו מורידה את שיעור הטריפה, הירידה אינה עצומה והיא בהחלט לא מונעת את הטריפה לחלוטין [5]. חתולי רחוב, לעומת זו, מהווים בעיה קצת אחרת.
הבעיה העיקרית עם חתולי רחוב היא שהם מקבלים מזון וטיפול מהאדם. בטבע, אוכלוסיות של בעלי חיים מווסתות לפי המשאבים הזמינים – יש מה לאכול, האוכלוסייה תגדל. אין מה לאכול, היא תקטן. אך כשאנחנו מספקים לחתולי רחוב מזון, אנחנו מאפשרים לאוכלוסייה שלהם לגדול מעבר לכושר הנשיאה הטבעי של השטח, ובשל כך הם מייצרים לחץ טריפה גדול מנשוא על המערכת הטבעית. הדרך הטובה והיעילה ביותר להקטין את אוכלוסיותיהם של חתולי רחוב היא למנוע את האכלתם, בשילוב עם שיטות נוספות כגון שיפור הסניטציה (הטמנת פחים, למשל, תפחית את משאבי המזון הזמינים לחתולי רחוב), עיקור וסירוס של חתולי בית וחקיקה שתמנע את שחרורם של חתולי-בית לרחוב, ובמקרים שיש צורך, דילול אקטיבי, כפי שנעשה לעיתים גם עם מינים מתפרצים של חיות בר. הדילול הוא תמיד נושא קשה להעלות, ולמרות שנחיצותו במקרים מסוימים מקובלת על מרבית אנשי שמירת הטבע בארץ ובעולם, הוא זוכה באופן עקבי למתקפת נגד אכזרית מקרב הציבור חובב החתולים
חשוב להבהיר - אנחנו לא תומכים בשום אופן ובשום צורה בפגיעה או בהרג של חתולים ע"י אנשים פרטיים, ולא קוראים לאנשים לצאת לרחוב ולדלל חתולים. דילול, אם יתבצע, חייב להיות מבוצע ע"י אנשי מקצוע מוסמכים, תחת פיקוח של הרשויות המתאימות ובמסגרת החוקית המתאימה.
לסיכום, חתולי בית הם מכה קשה לטבע ולסביבה. אוכלוסיותיהם גדולות מנשוא, והאשמה ללא ספק נתונה בנו. עם זאת, הקורבנות שלהם הן חיות הבר, והן ראויות לדאגה ולהגנה שלנו לא פחות מחתולי הבית, וזקוקות לה הרבה יותר. לצערנו, הפתרונות לבעיית חתולי הבית אינם פשוטים, וחלקם מאוד לא פופולריים ומי שמשמיע אותם זוכה לרוב לרצף קללות, גידופים ודברי נאצה. למרות זאת, אנו חייבים להכיר בבעיה ולקיים דיון רציני ומבוסס נתונים (ולא תחושות בטן לגבי כמה חיות בר חתולים באמת אוכלים וכמה הם חמודים) כדי שנוכל לפתור אותה במישור מדעי, חקיקתי ומעשי. עד אז, מי שימשיכו לסבול ולהיפגע יהיו חיות הבר.