אולי לא ידעתם, אך קיים טיפול רפואי הכולל החדרת אלקטרודות לעומק המוח, שנשארות שם לאורך זמן רב. ההליך המדובר, שנקרא DBS (deep brain stimulation), הוא דרך טיפול קונבנציונלית למקרים מסויימים של מחלת הפרקינסון, וייתכן שאף להפרעת נוספות.
כתבו ד"ר מור ארבל והדס סלוין
לפני שניכנס להליך המרתק הזה נגיד כמה מילים על מחלת הפרקינסון (Parkinson's Disease). המחלה תוארה לראשונה כבר בשנת 1817 על ידי רופא אנגלי בשם ג'יימס פרקינסון. במאמרו, פרקינסון תיאר שישה מטופלים שהראו דפוס הליכה מוזר - הם נטו קדימה והלכו בצעדים קטנים אך מהירים (shuffling gait), סבלו מרעד ונוקשות ונטו ליפול המון עקב אובדן הרפלקסים התקינים של היציבה. לסימפטומים אלו אנו קוראים היום "פרקיסוניזם" (Parkinsonism), והם התסמין העיקרי של מחלת הפרקינסון.
פרקינסון היא מחלה נוירודגנרטיבית, מחלה ניוונית של המוח – כלומר, היא נובעת ממוות של תאי עצב. בפרקינסון, הניוון מתרחש בתאי עצב שמפרישים את השליח העצבי (נוירוטנסמיטור) דופמין וממוקמים באזור בגזע המוח שנקרא substantia nigra, שמשמעותו בלטינית "החומר השחור". המחלה מתחילה בדרך כלל בצד אחד של הגוף. התסמינים הראשונים יכולים להיות אחד מרבים: הרעד האופייני, נוקשות שמתבטאת בקושי בביצוע תנועות עדינות כמו כפתור כפתורים, הפרעה בכתיבה שנקראת מיקרוגרפיה (כתב קטן מאד), הפרעת הליכה, דפוס הליכה אופייני וחוסר יציבות עד נפילות, ואובדן המימיקה בפנים. יחד עם אותם תסמינים, להם קראנו כאמור "פרקיסוניזם" (ולעתים נובעים ממקור אחר, שאינו מחלת הפרקינסון), המחלה מאופיינת בבעיות נוספות כמו הפרעות שינה, חרדה, דיכאון, ודמנציה (בשלבים מאוחרים). בנוסף, ממצא מעניין ומאד נפוץ הוא אובדן של חוש הריח. התסמינים מתחילים באופן איטי ומתקדמים לאורך שנים רבות.
הטיפול במחלה מורכב מארסנל שלם של תרופות. התרופה העיקרית והנפוצה ביותר היא הלבודופה (Levodopa). התרופה מכילה את החומר L-Dopa, החומר ממנו מייצרים תאי העצב את הדופמין. כתוצאה מכך, התרופה מאפשרת מעין תחליף לדופמין האבוד, ולכן משפרת את תסמיני המחלה. אולם, ללבודופה סיבוכים ניכרים ומגוונים, ביניהם הפרעות תנועה אחרות, תופעות on-off קשות (החולה תנועתי בעת פעילות התרופה, אך "נכבה" כאשר היא מתפוגגת) ועד האצת התקדמות המחלה. תרופות אחרות למחלה פועלות באופן קצת שונה, ולמשל מחקות את הדופמין או מעכבות את הפירוק שלו.
בשנות ה- 80' פותח מודל של המחלה בעזרת שימוש בסם סינטטי שנקרא MPTP (שגילויו הוא סיפור מעניין בפני עצמו), מה שאיפשר ללמוד על חלקים נרחבים מהפיזיולוגיה שלה. בשנת 1990 גילה פרופ' ברגמן מהאונ' העברית שאם הורסים מבנה מסויים במוח, הגרעין הסאב-תלמי (Sub-thalamic nucleus), המחלה מוקלת באופן משמעותי עד נעלמת. מחקרו של ברגמן היה הבסיס הרעיוני לפיתוח טיפול הDeep brain stimulation (DBS) – אם הרס של הגרעין הסב-תלמי גורם לשיפור ניכר בתסמינים, ניתן להחדיר מעין "קוצב" (כמו קוצב לב) שישב ליד הגרעין הסאב-תלמי ויפריע לפעילות שלו בעזרת גירוי חשמלי. ואכן – טיפול זה עובד באופן מדהים, ומפחית באופן ניכר את תסמיני המחלה!
איך משתילים את אותו הקוצב? הניתוח עצמו מעניין למדי. במהלך הטיפול מתרחשת השתלה כירורגית של אלקטרודות באתר המטרה בתוך המוח, וכן מותקן קוצב תת-עורי המשגר אליהן אותות חשמליים. החדרת האלקטרודות למוח נעשית בהנחיית MRI, ובאמצעות מערכת הכוונה מיוחדת. בכדי לוודא שהאלקטרודות במקום ושבאמת תעזורנה לחולה, הניתוח לרוב נעשה כאשר המטופל ער ונמצא תחת הרדמה מקומית (!). כאשר חושדים הרופאים שהאלקטרודות במקום, ניתן גירוי, ורואים שהמטופל לא רועד ונוקשות המטופל משתחררת.
כיום משתמשים בDBS בכדי לטפל במצבים נוירולוגים נוספים, כמו דיסטוניה (סוג של תנועות לא-רציוניות), רעד, אפילפסיה, ואפילו הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית (OCD). בנוסף, קיים מחקר ענף על שימוש אפשרי לטיפול בדיכאון, כאב, כרוני והפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).
הטיפול משפר באופן משמעותי את איכות החיים של החולים במחלה. ניתן לראות דוגמא נהדרת לכך בסרטון הבא, של חולה שעבר את הניתוח: https://goo.gl/Yg2SsZ
אך למרות היעילות המדהימה של הטיפול, הוא כולל סיכונים משמעותיים, שרבים מהם נובעים מהסיכון שבניתוח מוח פתוח, כמו למשל זיהום או דימום מוחי. מסיבה זו, כיום טיפול בDBS ניתן רק למטופלים שטיפול תרופתי לא מסייע לסימפטומים שלהם, או שהטיפול התרופתי גורם אצלם לתופעות לוואי חמורות.
לקריאה נוספת:
על מחלת הפרקינסון באתר הNIH
על הטיפול בפרקינסון בעזרת DBS באתר הNIH
על DBS באתר בית החולים ג'ון הופקינס
מאמר על ההשפעה המוטורית של לבודופה
המאמר של חגי ברגמן שיהווה הבסיס לפיתוח הDBS
סקירה אקדמית על ההשפעה של DBS על מחלות נוירולוגיות ופסיכיאטריות
לקוראים הסקרנים, אנו ממליצים להציץ גם בסרטון המתאר כנר שעבר ניתוח DBS, וכולל צילומים מהניתוח עצמו.