בכל קיץ אנו שומעים על מקרים מצערים של פעוטות שנשכחו במושב האחורי של הרכב. לפי נתוני משרד הבריאות, משנת 2008 ועד שנת 2016 דווח על 381 ילדים שנשכחו ברכבים, מתוכם 19 מקרים הסתיימו במות הילד.

המוות נגרם בדרך כלל מהיפרתרמיה חמורה, מכת חום, כאשר גופם של ילדים מסוגל להתמודד פחות טוב עם עליית הטמפרטורה, והיא מטפסת הרבה יותר מהר בהשוואה למבוגר. קיימות היום בשוק מספר אפליקציות ועזרים להורה או לגננת שמסייעים להימנע מתוצא מצער זה, ובארה"ב הרשויות מעודדות מדיניות של "הסתכל לפני שאתה נועל" (look before you lock) שמטרתה לעודד הורים להציץ אל המושב האחורי לחפש פעוט שאולי ישן בו, בטרם היציאה מהרכב.

ברבים מהמקרים אנו שומעים תיאור של הורה שעסק בפעילות שגרתית יום-יומית, והימצאו של הילד במושב האחורי פשוט חמקה מזכרונו. מקרים אלה אין בהם להשליך על תפקוד ההורים, שהם לרוב אוהבים ומסורים. אם כן, כיצד דבר כזה קורה ואילו מבנים במוח קשורים לכך?

הזיכרון האנושי הוא עניין מורכב למדי. נתחיל משני מבני מוח- ההיפוקמפוס (hippocampus), מבנה דמוי סוסון ים, החיוני ליצירה של זכרונות, והקורטקס הפרה- פרונטאלי (pre- frontal cortex), שמצוי באיזור קדמי, ואחראי על התפקידים הניהוליים של המוח: קבלת החלטות, הפניית קשב, פיצול קשב וכו'. שני מבנים אלה עובדים ביחד על מנת לייעל את קבלת ההחלטות וביצוע של מספר מטלות בו זמנית, וכן כדי ליצור ולאחזר זכרונות חדשים.

שני מבני מוח נוספים יכולים אף הם להשפיע על מערכת זו. מערכת גרעיני הבסיס (basal ganglia) אשר קשורים לבקרה מוטורית, למידה מוטורית ופעילות מבוססת הרגל, והאמיגדלה (amygdala) הקשורה לעיבוד רגשי, בעיקר על רגשות "חזקים" ובראשם פחד. בהקשר הנוכחי, נדבר על תפקידם של גרעיני הבסיס בהתנהגות מבוססת הרגל ועל תפקיד האמיגדלה בעיבוד הזיכרון הרגשי.

ארבעת המבנים האלה יכולים לבצע אינטראקציות האחד עם השני לטובתנו, אך לפעמים הם גורמים דווקא לכשל בזיכרון, שעשוי להיות בעל תוצאות טראגיות.

הגרעינים הבאזאליים עשויים לדכא את תפקוד הקורטקס הפרה- פרונטאלי וההיפוקמפוס. זה קורה בעיקר במצבים הנחשבים צפויים ובטוחים, למשל בעת ביצוע פעולות שגרתיות כמו נהיגה ברכב לעבודה. כך מתאפשר לבצע פעילות אוטומטית זו במינימום מאמץ מנטאלי. במצב כזה, פחות סביר שהפעילות האוטומטית תופרע בגלל משהו שהוא פחות צפוי.

לדוגמה, נניח כי התבקשנו לעבור בדרך מהעבודה לקנות חלב בסופר. כאשר אנו נכנסים לרכב, מופעל ה"טייס האוטומטי" על ידי הגרעינים הבאזאליים ולכן הגיוני כי נעשה נסיעה רציפה הביתה ונשכח לקנות חלב.

טרגדיות מתרחשות כאשר במקום חלב מדובר בילד, והורה שמורגל לנסוע באופן רציף בבוקר לעבודה, התבקש להוריד את הילד בגן ושכח. ההשערה היא שדבר כזה קורה במידה וההסעה לגן אינה חלק מהשגרה הקבועה של אותו ההורה.

האמיגדלה, לעומת זאת, מאוקטבת במצבים של לחץ ניכר. גם היא עשוייה להפריע לפעילות מערכת ההיפוקמפוס והקורטקס הפרה- פרונטאלי, כך שהאדם יכול להתמקד באופן כמעט מוחלט בטריגר שגרם ללחץ, ועל הדרך להתעלם מזכרונות אחרים. למשל, אדם לחוץ שהחנה את מכוניתו בחניון ומאוחר יותר לא זוכר היכן חנה.

דוגמה יותר טראגית היא של הורה שהופך כה עסוק באירוע מלחיץ במהלך נסיעה שהוא שוכח את הפעוט שישן במושב האחורי.

בנוסף, הפעלת האמיגדלה מפעילה בעקיפין גם את גרעיני הבסיס ואיתם את הזיכרון תלוי ההרגל, שמתפקד ביעילות גבוהה דווקא בזמנים של לחץ. כך אדם שטרוד בעניינים אחרים יכול לנהוג ביעילות לעבודה כאשר הוא מרוכז בגורם המלחיץ. אך בגלל הדיכוי של מערכת ההיפוקמפוס והקורטקס הפרה- פרונטאלי יש הפרעה לזיכרון של אינפורמציה חדשה, למשל הפעוט שמאחור.

לא מפתיע אם כך כי טרגדיה זו קורית גם להורים המסורים ביותר, שהרי היא עשויה לקרות לכל אחד ונעוצה עמוק במערכות הזיכרון של המוח שלנו.

להרחבה וקריאה נוספת (באנגלית):

מאתר משרד הבריאות

מאמר של רופאת ילדים בנושא

על הנוירוביולוגיה של "תסמונת הילד הנשכח" (קובץ pdf)

---

לינק מקור מעמוד הפייסבוק