לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הפוסט הבא יתאר את אחד מגורמי המוות הלא צפויים שהרגו מספר לא ידוע של קורבנות ששרדו את התופת הנאצית – תסמונת ההזנה מחדש. לצערנו, התסמונת הזו התגלתה ואופיינה לאחר מלחמת העולם השנייה, בעיקר בגלל המחקר שנעשה על ניצולי מחנות שבויים יפניים, אך סבלו ממנה גם לא מעט ניצולים ממחנות ההשמדה.
תסמונת ההזנה מחדש (Refeeding Syndrome) היא תסמונת המאפיינת חזרה לתזונה תקינה - כלומר, רבה ומרוכזת יותר קלורית - לאחר תקופה של צום ממושך. היא מאופיינת בירידה חדה בריכוזי האשלגן, המגנזיום והזרחן בדם. ההסבר לתופעה הוא מטבולי-הורמונלי: בעת רעב, הגוף לא מקבל מספיק רכיבי תזונה, בדגש על רכיבים שמקנים לגוף אנרגיה – גלוקוז ושומן. כתוצאה מכך, הגוף עובר לפירוק המחסנים האנרגטיים שלו, תחילה הגליקוגן, שנגמר תוך זמן קצר יחסית, ולאחר מכן מתפרקים החלבונים ומאגרי השומן. בו זמנית, כמה רכיבי תזונה נוספים פועלים עדיין בכל המרץ על מנת לשלוט במטבוליזם: האשלגן שאחראי על וויסות נוזלים, הזרחן שמהווה חלק ביצירת ה-ATP, המטבע האנרגטי, התיאמין או ויטמין B1 שהוא בעל תפקיד חשוב במטבוליזם והמגנזיום שעוזר לשמור על ה-ATP וכן רכיב חשוב לפעולת אנזימים נוספים.
כאשר חוזרים להזנה סדירה, ישנם שינויים הורמונליים משמעותיים – בין השאר הגלוקגון, שמפרק את הגליקוגן, שהיה עד אותו הזמן ברמה גבוהה, יורד דרסטית ואילו האינסולין 'קופץ' דרסטית, מה שמכניס מהר מדי את הגלוקוז לתוך התאים. על מנת לעמוד בדרישות המטבוליזם, הגוף ממשיך לנצל את מאגרי הויטמינים והמינרלים שהוזכרו, ברמה שגורמת לרמתם להיות נמוכה יותר ויותר. התוצאה היא חסר אקוטי באותם ויטמינים ומינרלים וירידה חדה של ריכוזם בדם, יחד עם ירידה דרסטית בריכוז הסוכר – ירידה שמשפיעה על כלל האיברים. במוח, ההשפעה מתבטאת בהתקפים המאופיינים באבדן הכרה חלקי ותנועות לא רצוניות ואף במקרים קיצוניים תרדמת. בנוסף, ישנה השפעה על מערכת הנשימה ועל הלב. למרבה הצער, תסמונת זו אכן יכולה לגרום למוות.
הטיפול בתסמונת כולל בדרך כלל עירוי של תיאמין, האטת קצב ההזנה וחזרה לתזונה מלאה בהדרגה. כיום, נתקלים בתסמונת זו לא מעט במחלקות הפנימיות והגריאטריות של בתי חולים, כאשר קשישים בסטטוס תזונתי ירוד מגיעים לאשפוז וזוכים להזנה מלאה מחדש, בעיקר בדרכים לא פומיות: אנטרליות – ישירות למערכת העיכול דרך זונדה לדוגמה או פרא-אנטרליות, בעירוי לורידים.
אסיים בנימה אישית: סבתי מצד אמי, שרה רוזנברג ז"ל, הייתה ניצולת שואה. אחר בריחה מלאת מזל מצעדת מוות בה העמידה פני מתה, אחרי שירות כפוי באזור אוסטריה כבונת רימונים, מצאה שרה מחבוא באחד הכפרים הקרובים, שם מצאה חפיסת שוקולד מלאה. עד יום מותה, שוקולד היה בין הדברים האהובים עליה - וגם אז. בתבונה ובאינסטינקט פלאי, היא הצליחה להתמודד עם הדחף "לחסל" את החפיסה, וצרכה קובייה קובייה, לאט לאט. הדבר ככל הנראה הציל אותה מאותו הגורל שלצער כולנו פקד יותר מדי ניצולים שהצליחו לשרוד את התופת, אך לא את התסמונת המקוללת הזו.

תמונה (שימוש חופשי, ויקיפדיה): אסירים מורעבים ביום השחרור של מחנה מאוטהאוזן ב 5 במאי, 1945.

מקורות והרחבות:
על האפיון הראשוני של התסמונת מיד אחר מלחה"ע ה-2.
סקירה ספרותית על התסמונת.
סקירה נוספת על התסמונת.