ד"ר נעה לכמן מספרת על השיעור שהעבירה בכיתה ב' בנושא איך נוצרת קשת בענן.

מה שתמיד היה חסר לי בשיעורי המדעים בבית הספר אלה התשוקה והסקרנות: אתה לומד את מה שנקבע בתכנית הלימודים, וכשמסתיימים התכנים שנקבעו – עוברים לפרק הבא.

נכון, מורה טוב (ולמזלי היו לי כמה וכמה כאלה) ידע לעניין את התלמידים בנושא, להפוך אותו לרלוונטי, אולי אפילו לרמוז קצת על מה שיש מעבר. אבל בסופו של דבר – יש רק 45 דקות בשיעור, ומספר קבוע של שיעורים בשבוע, וצריך להתקדם עם החומר, כי זה למבחן, או לבגרות, או – אוי לאוזניים שכך שומעות – למיצ"ב. מה יעשה תלמיד שהנושא נגמר לו בדיוק כשהתחיל להיות מעניין? גרוע מזה – מה יעשה תלמיד שהנושא שמעניין אותו, אפילו בוער בעצמותיו, בכלל לא מופיע בתכנית הלימודים?

אני יכולה לספר מה אני עשיתי. אני למדתי מחוץ לשעות הלימודים. קראתי המון: אנציקלופדיות כלליות ("תרבות") ואנציקלופדיות שהוקדשו לנושא ספציפי (סדרת "LIFE"), וספרי "מדע לנוער" שתיארו ניסויים פשוטים שאפשר לעשות בבית (אגב, לא רק כימיה אפשר לעשות במטבח. אפשר גם פיסיקה וביולוגיה). ואחרי שגמרתי לקרוא, הלכתי לנסות את מה שהיה כתוב. כי לקרוא זה מעניין, אבל לראות זה מגניב!!!
ואז צצים הקשרים במקומות לא צפויים.

את הסיפור על ניוטון והרכב האור הלבן מצאתי בעמוד וקצת באחת מאנציקלופדיות "תרבות". כמה חודשים אחר כך, הגענו בשיעור תורה ל"סיפור המבול" ודיברנו על הקשת שמופיעה אחרי הגשם "לסימן שלא יהיה עוד מבול". "אבל זה לא בגלל זה" אמרתי. "לא חייבים גשם בשביל קשת".
"את רוצה להסביר לכיתה בשיעור הבא איך נוצרת קשת?" שאלה המורה (גם כי היא היתה מורה מדהימה, וגם כי בכיתה ב' פחות לחוצים על תכניות לימודים). אני התלהבתי ביותר. רק שיומיים לפני השיעור שתכננתי, מצאתי את עצמי בבעיה: לשבור אור לבן למרכיביו זו לא בעיה – כל זכוכית מצולעת תספיק. אבל כדי להראות שלבן הוא אכן עירוב צבעים, זה לא מספיק לשבור אותו, צריך גם להרכיב אותו מחדש. את הסיפור על גלגל הצבעים של ניוטון, כאמור, כבר הכרתי. אבל איך אני בונה גלגל כזה בבית, וגם דואגת שיסתובב מספיק מהר? אלקטרוניקה לא למדתי עד החוג בכיתה ה', וגם אז לא הייתי ממש טובה בזה (מצטערת, תחומי העניין שלי לוקחים אותי לכיוונים אחרים), אבל חנוכה התקרב…

שני נסיונות מקדימים בבית עם גלגל צבעים שצבעתי בצבעי פנדה על נייר והלבשתי על סביבון, ואני הייתי מוכנה. זה לא היה לגמרי לבן (יותר בז'), אבל מספיק בהיר ומספיק אחיד כדי שחבריי לכיתה יבינו את הרעיון.

את ההבדל בצבע הסבירה המורה כחלוקת שטחים לא-לגמרי מדוייקת, וצבעים קצת פחות מטהורים. עד היום זה אחד הניסויים שאני הכי גאה בהם, כי הוא היה פשוט, והדגים עיקרון בסיסי ורלוונטי, וחשבתי עליו לגמרי לבד.

זה מה שחסר לי בתכניות הלימודים – חופש לסקרנות, וכלים ללימוד עצמי. שיעורים במדעים נשענים יותר ויותר על מעבדות, אבל מערכי הניסוי הם תמיד מובנים: היום נלמד את נושא א'. אנא בצעו את צעדים 1,2,3. מה ראיתם? מה הסקתם? מה למדתם? הייתי רוצה לראות יותר "מערכי ניסוי" חופשיים: אלה הכלים שיש היום על השולחן. אילו שאלות אתם רוצים לשאול? איך תענו עליהן? האם יש משהו שלא נמצא על השולחן והייתם רוצים שיהיה שם? מה הייתם עושים איתו? הייתי גם רוצה לראות יותר שיעורים שמועברים על ידי התלמידים: זה נושא שמעניין אותך? למה הוא מעניין אותך? היית רוצה להעביר אותו לכיתה? קח שיעור, אח"כ נשלים את החומר. בדרך התלמידים ילמדו לחפש אחר מידע בעצמם, לברור מקורות ולעבד מידע לידע, לבנות טיעונים ולהעביר את מה שהבינו הלאה בצורה בהירה ומשכנעת. מי שרוצה מדענים ומהנדסים, לא מתחיל עם 5 יחידות מתימטיקה בתיכון, הוא מתחיל עם טיפוח סקרנות בגן הילדים.

#שבוע_החינוך_המדעי
—

לינק מקור מעמוד הפייסבוק