לרגל יום האישה הבינלאומי המתקרב, אנחנו מביאים לכם סדרת פוסטים פרי עטן של החוקרות בצוות שלנו, המתארים את סיפורי מחקרן.
נפתח בלמידה של קופים בברזיל, ואיך היא מתקשרת ללמידה בבני אדם,
מאת ד"ר יונת אשחר.
#יום_האישה_הבינלאומי17
#נשות_מדע_גדול_בקטנה
"זהירות! ג'טובה זורק פה נחשים!"
כשהקריאה נשמעה הייתי מרוכזת בקוף הצעיר אחריו עקבתי ובניסיון לא לאבד אותו בין הענפים, ולא שמתי לב לשאר חברי הקבוצה – קבוצת הקופים וקבוצת האנשים – המפוזרים ביער מסביב. פניתי לאחור וצפיתי בדרמה שהתרחשה מול עיננו – חמישה או שישה קופים עומדים על הקרקע, או על ענפים נמוכים, וקוראים בהתרגשות לעבר נחש צפע שנמצא ביניהם. ג'טובה, זכר האלפא, התקרב לנחש, הרים אותו ומיד השליך אותו שוב באוויר. לאחר שנזרק באוויר פעמיים הנחש כבר היה מטושטש למדי, וג'טובה אחז בו והרג אותו בנשיכה אחת לצוואר. כמעט מיד הכל נרגע והקופים חזרו לחפש מזון בעצים הסמוכים, מלבד ג'טובה שכבר מצא לעצמו ארוחה – הוא הסיר את העור מהנחש ואכל את בשרו.
זהו רק אחד הדברים שאת עשויה לראות כשאת עושה דוקטורט על התנהגות בעלי חיים. אמנם את רוב זמני ביליתי במשרד בעיר את'נס שבג'ורגיה, ארה"ב, אבל כל קיץ במשך שלוש שנים נסעתי לברזיל לחודשיים-שלושה, לעקוב אחר קופים. לא כל החוויות היו בהכרח חיוביות (באמת שהייתי יכולה לחיות את חיי בלי לדעת את פירוש הביטוי "פצצת קרציות"), אבל בסופו של דבר, דברים שרואים כשחוקרים קופים ביערות ברזיל לא רואים בשום מקום אחר.
הקבוצה של ג'טובה נחקרת כבר כ-15 שנה, והקופים רגילים לבני האדם שמסתובבים בינם ולרוב פשוט מתעלמים מאיתנו. רוב המחקר מתמקד בהתנהגות אחת מיוחדת – פיצוח אגוזים בעזרת אבן. שימוש בכלים בצורה כזו נדיר למדי אצל קופים, ופרוייקט "אתוסבוס" חוקר את כל מה שקשור לכך: כיצד הקופים בוחרים את האבנים המפצחות ואת הסדנים עליהם הם מניחים את האגוז, איך הם מחזיקים את האבן ומזיזים את גופם בזמן הפיצוח, ואפילו כמה דורות הם כבר עוסקים בכך.
מטרת המחקר שלי היתה לברר כיצד השימוש בכלים עובר מדור לדור – איך הקופים הצעירים לומדים לפצח אגוזים. הנבדקים שלי היו 16 קופי קפוצ'ין צעירים, בני כמה חודשים עד חמש שנים. יחד עם צוות מתחלף של סטודנטים (ובעיקר סטודנטיות) לתואר ראשון ועוזרי מחקר מברזיל, עקבנו אחר התנהגותם של אותם קופים צעירים, ובו זמנית אחר מעשיהם של קופים אחרים בקבוצה. בעזרת מחשבי כף יד ותוכנות לאיסוף מידע התנהגותי רשמנו את כל מעשיו של קוף מסוים במשך 20 דקות כל פעם, בעיקר – האם נגע, הרים, הזיז או עשה משהו עם אגוזים או קליפות אגוזים. באותו זמן, חברת צוות אחרת היתה רושמת על מחשב כף יד משלה אלו קופים נמצאים באזור, עד כמה הם רחוקים מהקוף אחריו אנחנו עוקבים, והאם הם עוסקים בפיצוח אגוזים.
כך, לאחר כמה מאות תצפיות, היה בידינו מידע על מה עושים הקופים הצעירים בזמן שהמבוגרים מפצחים אגוזים, ובזמנים אחרים. בעזרת הנתונים האלו יכולנו להראות איך הקופים הצעירים מושפעים מהתנהגותם של המבוגרים, ואיך ההשפעה הזו עוזרת להם ללמוד את סודות פיצוח האגוזים.
בניגוד למה שנהוג לחשוב, קופים אינם חקיינים מצטיינים. למעשה, בהשוואה לבני האדם, הם ממש גרועים בחיקוי. ילדים מחקים בהנאה וללא כל צורך בעידוד חיצוני, ולומדים בקלות ובמהירות בעזרת חיקוי – כשהם רואים מבוגר פותר בעיה כלשהי, הם חוזרים במדויק ככל האפשר על התנועות שראו אותו עושה כדי לפתור את אותה בעיה. קופים לא עושים כך, אבל זה לא אומר שהם לא לומדים אחד מהשני – הלמידה שלהם היא פשוט אחרת. כשהקופים הצעירים שלנו ראו את המבוגרים מפצחים אגוזים, הם הבינו שבתוך האגוז יש אוכל, ושבעזרת האבן אפשר להוציא אותו. אבל במקום לחזור בדייקנות על התנועות של המבוגרים, הם היו צריכים ללמוד בעצמם, תוך ניסוי וטעייה, איך להגיע אל התוצאה הזו.
המבוגרים, כך מצאנו במחקר, מספקים לצעירים את המוטיבציה ללמוד – בכך שהם מראים להם את התוצאה הסופית – וגם סביבה תומכת ללמידה. כשהם מפצחים, הם משאירים אחריהם את הקליפות (שלעיתים יש בהן עוד קצת מהאגוז עצמו) ואת האבנים ששימשו לפיצוח, הכל על ומסביב לאבני הסדן בהן השתמשו. הראינו שהקופים הצעירים נמשכים אל הסדנים בזמן הפיצוח ולאחריו, וכשהם שם הם מתעסקים עם האגוזים והאבנים. כל זה עוזר להם להתאמן ולרכוש את מיומנויות הפיצוח.
כמו בכל מחקר שעוסק בהתנהגות בעלי חיים, תמיד נשאלת השאלה – בשביל מה זה טוב? למה אנחנו צריכים לדעת איך קופים לומדים?
נכון, תרופה לסרטן כנראה לא תגיע מהמחקר הזה. אבל מעבר לעניין בבעלי החיים עצמם והבנה של אורחות חייהם, מחקרים כאלו שופכים אור גם על האבולוציה שלנו-עצמנו, ומגלים לנו עד כמה אנחנו דומים לקרובינו בעלי הזנב, וגם במה אנחנו שונים מהם. חקר הלמידה בבעלי חיים הראה שבני אדם לומדים בצורה שונה משמעותית מהקופים, עם הסתמכות גדולה הרבה יותר על חיקוי ועל הוראה – אנחנו משקיעים בלימוד פעיל של הדור הבא, בניגוד לרוב בעלי החיים האחרים. לדעת חוקרים רבים, בהבדל זה טמון הרבה מסוד הצלחתנו כמין – ובעיקר הצלחתן של הטכנולוגיה והתרבות שלנו, המסתמכות על יכולתינו להעביר בקלות ובדייקנות מידע רב מאחד לשני. כך המחקר על המין Sapajus libidinosus (קפוצ'ין מצויץ) בברזיל יכול ללמד אותנו על ההתפתחות של המין Homo sapiens (אנחנו) באפריקה, ואחר כך בעולם כולו.

לפוסט הבא >>