יש חומרים שמסתדרים טוב ביחד: ספוג ומים, עור ושמן, חמאת בוטנים וריבה. נראה שהחומרים האלה "אוהבים" להיות ביחד, ועל כן נקראים "פיליים" (Philia – אהבה ביוונית) – "הידרופיליים" אם הם אוהבים מים, "ליפופיליים" אם הם אוהבים שמנים.
לעומתם, יש חומרים שממש לא מסתדרים טוב: שמן ומים הם הדוגמה הקלאסית. מה שאומר ששמן הוא "הידרופובי" (phobia = פחד. ההפך מ-philia), ומים הם "ליפופוביים".
האפקט הפובי הוא, בגדול, תרמודינמי: הנוזל "מנסה לוודא" שרוב הקשרים שלו יהיו עם חומר שדומה לו, וכך "ירוויח" את מרב האנרגיה. כתוצאה מכך, הוא ינסה לצמצם את שטח המגע עם החומר ה"לא תואם" [1]. אפשר לחשוב ש"הידרופובי" ו"ליפופילי" הם למעשה אותו דבר, אבל יש חומרים ש"לא אוהבים" אף אחד מהשניים. הדוגמה המוכרת ביותר היא פלואורו-פחמנים, למשל PTFE (פולי-טטרא-פלואורו-אתילן), או בשמו המסחרי הנפוץ "טפלון".
כשמדובר במגע בין נוזל למוצק (נגיד, שלוליות של גשם על הכביש) גם פני-השטח של המוצק משחקים תפקיד. חומר הידרופובי יכול להפוך יותר הידרופובי ככל שהוא מחוספס יותר [2], תופעה שעלי לוטוס מנצלים כדי להתנקות, וחרקים "הולכי-מים" מנצלים כדי לא להילכד בפני השטח של הבריכה עליה הם הולכים.
מדענים מאוניברסיטת קולורדו [3] טיפלו בפני השטח של משטח טיטאניום-אוקסיד (חומר נפוץ בשתלים) כדי ליצור נאנו-צינוריות מצופות פלואורוסילאן (לא, לא הסילאן הזה. "סילאן" בהקשר שלנו הוא מולקולה אורגנית בה סיליקון מחליף את הפחמן). השילוב של ציפוי דוחה-רטיבות ופני שטח מחוספסים הוכח בעבר כדוחה מים, אך המדענים רצו לבדוק אם הוא אכן דוחה גם דם – שאנרגיית פני השטח שלו נמוכה משל מים, ויותר קל לו "להרטיב" משטחים [4]. לפי התמונה, הוא עושה זאת בהצלחה רבה: ככל שיש יותר שטח מגע בין הטיפה למשטח (והטיפה נראית "שטוחה" יותר) המשטח הוא פחות "הידרופובי" במקרה של מים, או "המופובי" במקרה של דם [5]. העובדה שכל הטיפות (מים, פלסמה ודם) נראות כמעט כדוריות מעידה על "סופראומניפוביות" - זהו משטח שידחה כמעט כל דבר, מאוד.

תמונה: Kota lab/Colorado State University